כולנו בטח מכירים, וחלקנו הגדול אף מסכים עם הדעה שטוענת כי החברה שבה אנו חיים, הדתיים- לאומיים, אינה שילוב, ואינה "באמצע". רובנו הגדול יסכים איתי אם אטען שעל החברה הדתית לאומית- ציונית להרגיש כישות נפרדת, לא כדרך האמצעית בין החרדים לבין החילונים, לא כדרך מתונה ומשלבת של שתי קיצוניות שונות.
אבל, מדוע אנו חושבים כך? מפני שאנו מפחדים להיחשב כלא רציניים או כנגררים? או אולי זה נובע מהרצון להיות קיצוניים- להיות שונים. אני בא לטעון שהחברה שלנו, חוששת מלהוביל בדרך המלך. לבני אדם הרבה יותר קל להיות קיצוניים לאיזהשהו צד. קשה לנו מטבענו להישאר מתונים. תמיד בני האדם, לכל אורך ההסטוריה, ניסו לשלוט ולקבל תשומת לב מירבית.
האם כך גם החברה שלנו מתנהגת? האם גם אנו חוששים מהתפקיד שהוטל עלינו- לשלב ולאחד?
דתיים- לאומיים. דתיים= דת, קודש. לאומיים= לאום, חול. אנו מאמינים בשילוב של שני צדדים בחיינו, מצד אחד לחיות חיים רגילים ו"נורמאליים", מצד שני לחיות את אותם חיים בצורה קדושה. תורת חיים.
אל לנו לפחד מהסטיגמה שנדבקה לחברה שלנו כחברה מתונה/מאחדת/משלבת/אמצעית. כי כל זה נכון, אנו צריכים ומנסים לשנות את פני החברה כולה. דבר מעין זה נעשה אך ורק בדרך של איחוד והבנה, ולא בדרך של דבקות מוגזמת לצד אחד ולדעה אחת. אנחנו צריכים להביא ליהודים אלטרנטיווה לא קיצונית.
אמנם אנו צריכים להרגיש כישות עצאית- אך לא כנפרדים. כי כל מהותנו היא הביחד, השילוב של הקודש והחול.
הלוואי וכולנו נמלא יחד את חובתנו הגדולה להוות את דרך המלך והאמצע ונאיר לעם ישראל את הדרך לגאולה.