"ריבונו של עולם, אני מתחנן לפניך שתגאל את ישראל; ואם אינך רוצה לעשות זאת, אז אני מתחנן לפניך שתגאל את הגויים" (הרב ישראל הופשטיין, המגיד מקוז'ניץ (1814-1733)[1]
פעם אחת, כשהרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), ההוגה החסידי-אמריקני המפורסם שחי חיים אורתודוקסיים מלאים, נשאל על ידי עיתונאי "מדוע הוא [כמנהיג דתי] הגיע להפגנה נגד המלחמה בוייטנאם", הוא ענה "אני כאן משום שאינני מסוגל להתפלל". העיתונאי, שהיה מבולבל וקצת מרוגז מתשובתו של השל, שאל אותו "מה כוונתך שאינך יכול להתפלל ולכן הגעת למחות נגד המלחמה?". הרב השל ענה לו: "בכל פעם שאני פותח את סידור התפילה, אני רואה לנגד עיני תמונות של ילדים שרופים מפצצות נפלם".[2]
במקרה אחר, בעודו צועד עם מרטין לותר קינג בסלמה, אלבמה, בצעדת זכויות האדם המפורסמת נגד גזענות, הוא חווה חוויית קדושה שהזכירה לו את שנותיו הצעירות, בהן הלך לצד האדמו"רים הגדולים של פולין. בעיניו, הצעדה היתה בעלת תוכן דתי עמוק, מעין מצווה. "הרגשתי שהרגליים שלי התפללו", אמר.[3] המסר שלו היה ברור: אנו מאבדים את הזכות שלנו להתפלל ברגע שאנו הופכים לאדישים לזוועות שעוברים חברינו.[4]
*****
אכן, כיצד אנו מעזים לבא לפני בורא עולם עם התפילות האישיות שלנו ומבקשים את טובו ואת חסדו, בעוד אנו מתעלמים מהזוועות הנוראיות שפוקדות בני אדם אחרים? "תפילה", אמר הרב השל, "אסור לה לעולם להיות מבצר לבעיותינו האישיות. עליה להוות מקום לדאגה מעמיקה למצבם של אנשים אחרים".[5]
עד ימינו אלה, אנו מתרעמים, ובצדק, על כך שהעולם שתק כששישה מיליונים מאחינו ומאחיותינו - כולל מיליון וחצי ילדים יהודים - נשחטו במהלך מאורעות השואה. אנו חשים רגשות תיעוב כלפי פיוס השביעי, האפיפיור בימי היטלר, שנמנע מלקרוא למיליוני מאמיניו להגן על היהודים ולהתנגד לרוצח הפראי הזה.
מחשבות אלו עלו בדעתי כאשר קראתי על הזוועות הנוראיות שנעשות כעת למאות אלפי סורים חפים מפשע, כולל עשרות אלפי ילדים, שנרצחים ונפצעים (שלא לדבר על האכזריות והברבריות של מדינות אחרות). אמנם, ודאי שלא ניתן להשוות זאת לשואה, אך עדיין - הברוטאליות המשתוללת בסוריה היא מעבר לכל תיאור.
לשמחתנו, ממשלת ישראל וחברי הקהילה היהודית הגדולה בתוך ומחוץ למדינת ישראל, לא ישבו בחיבוק ידיים לנוכח המשבר הזה. הם דאגו לסיוע רפואי וכלכלי לקרבנות, ארגנו תהלוכות הזדהות, יצאו לרחובות, וכן הלאה. אכן, איזה יהודי לא היה מצטרף למעשים אציליים שכאלה?
אלא שמקום אחד נראה לגמרי אדיש לנוכח המתרחש בסוריה ובשאר חלקי העולם. המדובר בבית הכנסת האורתודוקסי, המקום הכי יהודי שיש, שבו אני חבר גאה. ככל שידוע לי (ואני מקווה שאני טועה!), בעוד שבבתי כנסת של זרמים אחרים ביהדות נישאו תפילות מיוחדות למען הקרבנות בסוריה, ברוב בתי הכנסת האורתודוקסיים (כולל הישיבות) לא נישאה אף תפילה למענם, אפילו פרקי תהלים לא נאמרו. אותן זוועות נוראיות כלל לא הוזכרו. כל שאנו שומעים שם הוא שקט רועם.
וזה לא שלא נעשו ניסיונות בכיוון. הרב יובל שרלו מפתח תקווה, אותו אני מחשיב כאחד מגדולי הדור, חיבר תפילה מיוחדת על הנעשה בסוריה,[6] אך רוב בתי הכנסת האורתודוקסיים התעלמו ממנה.
לפני מספר חודשים, תפילה לשלום עולמי נשלחה לאלפי אנשים ולמאות בתי כנסת אורתודוקסיים, ואולם, למעט מספר תלמידים מישיבות ההסדר, גם היא לא זכתה להתייחסות, כולל מצד אורתודוקסים מודרניים. תפילה זו היא בקשה מא-להים לרחם על כל קרבנות המלחמות, מתקפות הטרור, הצונאמי, רעידות האדמה, ההוריקנים, השריפות והטורנדו, כמו גם על חסרי הבית, הרעבים והעקורים.[7] היחידים שהגיבו אליה היו בתי כנסת רפורמים וקונסרבטיבים, כמו גם - להפתעתם של רבים - מספר כנסיות, שמנהיגיהם הודיעו שיכניסו אותה לסדר התפילות (התפילה הזו לוקחת לא יותר מדקה).
*****
בהקדמה לפירושו 'העמק דבר', כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב; 1893-1817), ראש הישיבה האחרון של ישיבת וולוז'ין המפורסמת, שגדולתם של שלושת האבות - אברהם, יצחק ויעקב, וללא ספק גם של האימהות, נעוצה בכך שהם דאגו לשלומם של הגויים בימיהם, הגם שהיו עובדי אלילים. דוגמה אחת לכך היא הסיפור המפורסם על אברהם שמתווכח עם א-להים במטרה להציל את אנשי סדום, לאחר שהגיעו לשפל המדרגה מבחינה מוסרית ונגזרה עליהם כליה. דבר לא מנע ממנו מלנסות להציל את האנשים אלה, גם כאשר הדבר היה כרוך במאבק עם א-להים בכבודו ובעצמו (בראשית יח, כג-לג). כאן טמונה ללא ספק הסיבה מדוע אברהם נקרא "אב המון גויים" (שם יז, ה). אין זו מחמאה בלבד; זוהי משימה דתית עמוקה לכל עם ישראל - לתת דוגמה לעולם ולהיחלץ להגנתם של כל החפים מפשע שנפלו קרבן לרשעות נוראה.
זוהי גם הסיבה לכך שרבי יוסף קארו, בחיבורו המונומנטאלי 'שולחן ערוך' (אורח חיים תקעו, א), קבע להלכה שבעת שצרות מתרחשות חובה על כל אדם לצום ולמעט בתענוגות (כולל יחסי אישות). זאת, בהתבסס על דברי התלמוד: "בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי" (בבלי תענית יא ע"א). אין מדובר במנהג רפורמי או קונסרבטיבי אלא בהלכה אורתודוקסית. מדוע אם כן מתעלים ממנה?
החטא הנורא ביותר שיכול להיעשות כלפי בני אדם אחרים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. בדרך כלל אנשים אינם מודעים לחוסר הרגישות שלהם; חוסר רגישות מוּדעת זה כמעט אוקסימורון. ואולם, נראה שיש להתחיל לתהות האם תופעה זו אמנם קיימת, בעודנו רואים כיצד יוצאת קריאה לבתי הכנסת להתפלל למען אותם קרבנות, והיא זוכה להתעלמות גמורה.
אמת, החברים בבתי הכנסת האורתודוקסים הם אנשים רגישים באופן כללי. ואולם, נראה שהם לא מבינים שכקהילה שמאמינה בתפילה, ושמתפללת באופן קבוע לרווחתה שלה, הם אינם רשאים לעמוד מנגד ולהימנע מתפילה כאשר צרה גדולה באה על בני אדם אחרים. אינני מסוגל לדמיין ביטוי חזק יותר של נרקיסיזם.
וכאן חשוב להדגיש: הנקודה היא איננה האם התפילות שלנו למען הקרבנות הללו ייענו. את זה אנו משאירים לא-להים. המסר שאנו מבקשים להעביר לעצמנו ולילדינו הוא שאנחנו אפילו לא מוכנים להקדיש זמן במהלך התפילה בבית הכנסת ולהסב את תשומת לבנו למצוקתם של אלפי ילדים שנהרגים, שאיבדו ידיים ורגליים, ושגופותיהם נשרפו עד בלי הכר.
כיצד אנחנו מרשים לעצמו להתרעם על שתיקתו של העולם לנוכח ששת המיליונים, אחינו ואחיותינו, שנרצחו במהלך השואה, כאשר בבתי הכנסת שלנו לא מוכנים להקדיש אפילו רגע אחד כדי להתפלל למען אותם קרבנות, במיוחד ילדים, הסובלים באופן בלתי ישוער? האם אנחנו, היהדות האורתודוקסית, מתחילים להתפלל רק כאשר הצרות מגיעות לרמה של השואה, או רק כאשר הם מתרחשות ליהודים מבני עמנו?
מיליוני אנשים עסוקים בתענוגות פיזיים, במרדף אחר כבוד ונוחות, באהבות ושנאות, כשכל אלה לרוב אינם שווים את הזמן והאנרגיה שאנו משקיעים בהם. מנגד, קהילות שלמות מסרבות להשקיע את הזמן בצרכים אמיתיים, אשר יקבעו את גורלם של מאות אלפי אנשים חפים מפשע. כיהודים, אנו מבינים שהיות שהעולם "נכשל להילחם למען הנכון, הצדק והטוב; אנו חייבים להילחם כנגד המוטעה, חוסר הצדק והרע".[8]
*****
בכל הכנות, כיהודי אורתודוקסי, אני תוהה כיצד אדם יכול להאמין שא-להים מאזין לתפילותינו, בעוד שאיננו מסוגלים להקדיש אפילו דקה אחת לתפילה על הנשים והילדים בסוריה ועל מילונים אחרים החיים בתנאים שלא יעלו על הדעת. אולי יהיה זה נכון יותר להישאר בבית ולוותר בכלל על הזכות שלנו להתפלל. כשאנו הופכים להיות אדישים לזוועות המתרחשות לבני אדם אחרים, אולי עדיף, כמו שהרב השל מלמד, פשוט להשתתק ולחיות עם הבושה.
וכמו שהסופר והשחקן האמריקני וויליאם רדפילד (1976-1927) אמר פעם: "כשאתה מנסה אתה עלול למות, אבל כשלא איכפת לך זה כאילו מעולם לא נולדת".[9]
[1] Martin Buber, Tales of the Hassidim, vol 1, p.289, New York Schocken, 1961
[2] Susannah Heschel, Abraham Joshua Heschel: Essential Writings [Maryknoll, NY: Orbis Books, 2011] p. 17.
[3] Ibid p. 35.
[4] ראו גם את השיר העוצמתי שחיבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק "שיר מרובע", בו הוא מפציר להתפלל על האנושות כולה כמו גם על כלל הבריאה. אורות הקודש ב' (מוסד הרב קוק, ירושלים 1985), אות ל.
[5] Susannah Heschel, idem page 17.
[6] את התפילה ניתן למצוא בקישור הבא: https://kavvanah.wordpress.com/2013/08/29/rav-yuval-cherlow-composes-prayer-for-the-situation-in-syria/
[7] ניתן למצוא את התפילה בקישור הבא: http://www.cardozoacademy.org/thoughts-to-ponder/against-indifference-prayer-for-the-world/. הוצע, שהתפילה תיאמר בשבת בבוקר לאחר התפילה לשלום המדינה, לשלום חיילי צה"ל ולנעדרים.
[8] Abraham Joshua Heschel, I Asked for Wonder: A Spiritual Anthology,Samuel H. Dresner (Ed.) [New York: The Crossroad Publishing Company, 1983] p.95.
[9] The Book of Bill: Choice Words, Memorable Men, Tom Crisp (Ed.) [Kansas City, MO: Andrews McMeel Publishing, LLC, 2009] p. 72