ויסעו בני ישראל מרעמס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף:
מרעמסס בפתח תחת הרי"ש, ושו"א תחת העין, והוא שם מחוז ולא עיר. סכתה, אל סכות.
וזכר הגברים, ואין צורך להזכיר הנשים, כי הם כמו הם, או יותר. לבד מטף, שהוא פחות מכ' שנה.
"ובזה יש לתת נימוק נוסף ע"ז שכתב הרדב"ז, כי לב הנשים רך מטבען ואינן מסוגלות לעמוד בקשרי מלחמה.
וכן מצינו לנביא כשרצה לציין חולשת לבם של אנשי הצבא, דימה אותם לנשים וע"כ אין לשתפן במלחמה ואפילו במלחמת מצוה, כדרך שנשלחים הביתה היראים ורכי הלבב, בכל סוגי המלחמה. אולם תפקידים מעין סיפוק מים ומזון, אע"פ שאינם כיום באותה צורה של הימים הקדמונים "שמספקות לבעליהן דוגמת הערביות", כפי שהזכיר הרדב"ז, מכל מקום, יש למצוא צורה מתאימה" (הרב ישראלי, התורה והמדינה ב' עמ' צה' בתור הערת העורך)
לדעת הנצי"ב אין זה דבר מוחלט:
"… שבטבע האשה לא תוכל לחגור חרב, אם לא שתרגיל עצמה בכך איזה משך ימים" (העמק דבר, דברים כב' ה')
"ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם.. ויאמר אליה ברק": אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך" (שופטים ד' ו-ח). רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר אם תלכי עמי לקדש (מתנות כהונה שם היה דר ברק), אלך אתך לחצור (מקום האויב, יבין מלך חצור) ואם לא תלכי עמי לקדש לא אלך אתך לחצור, רבי נחמיה גאומר גאם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחה, ואם לא תלכי עמי לשירה לא אלך עמך למלחמה. ותאמר הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך" וכו' (בראשית רבה מ' ד')
" ואם באו אתם למלחמת מצוה זו גם נשיהם, למה היה להם להצטייד בלחם יבש וניקורים מידי החוזרים, והלא נשותיהם היו אופים להם לחם חם מידי יום ביומו? (הרב מן ההר, תחומין ד' עמ' 68)
וצריך לומר דאין הלשון בדוקא, אלא הוא ע"ד מליצת הכתוב (יואל ב') "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה", והכוונה שנשבתה כל שמחה עד שהכלה שבה מחופתה לביתה מפני שחתנה יוצא למלחמה" (תורה תמימה, דברים כ' אות לו')
"אלמלא מצאה יתד, היעלה על הדעת שהיתה נותנת לאויבו הגדול של עם ישראל באותה שעה לצאת מביתה חי, כדי לא להשתמש בחרב, זה דבר שאין הדעת סובלתו ואין ספק שהיתה הורגתו בחרב"