השבוע, בכנס קולך, קרא הרב רונן נויברט להקים "רבנות חלופית". הרב נויברט אינו היחיד, בזמן האחרון אנו שומעים קולות רבים הקוראים לביטולה של הרבנות הראשית לישראל, או להקמת גופים פרטיים שיהוו לה אלטרנטיבה. זוהי הזדמנות מצויינת לדון בשאלה - מדוע באמת אנו צריכים רבנות ראשית? הרי במשך אלפיים שנות גלות הסתדרנו טוב גם בלעדיה.
מוסד הרבנות הראשית הוא מרכיב חשוב במשנתה של הציונות הדתית. הרב קוק זצ"ל, בנאום בועידה לסידור הרבנות הראשית קבע כי "סדרי הושבת השופטים על פי התורה כוללים את הפיקוח של כל סדרי הדת, שיהיו מאורגנים ומסויימים בצורה לאומית קבועה, כוללת כל האומה, שיהיה צביון לאומי לתורת ישראל, כי באופן כזה יבנה בית ישראל על אדמתו". הרבנות הראשית היא גוף ממלכתי, הממונה, מטעם המדינה, להנהיג את חיי הדת באופן לאומי. וכך, במקום דת פרטית, בה כל אדם דואג רק לעולמו הרוחני האישי, הופכת תורתנו לתורה דתית לאומית.
אך יותר מכך, העמדת גוף רבני ממלכתי הופך את מדינתנו להיות מדינה יהודית אמתית, מדינה שהיהדות היא חלק ממערכת חייה הציבוריים. ללא רבנות ראשית סמכותית, מדינת ישראל תהיה רק מדינה שחיים בה יהודים, אולי אף מדינה המעודדת יהדות, אך היהדות תהיה עניין אישי, הנוגע ליחיד או לקהילה, כמו בכל מדינה אחרת, כמו בגלות.
הרב שאול ישראלי זצ"ל היה רבה הראשון של כפר הרוא"ה, וכפר הרוא"ה היה היישוב החקלאי הראשון שמינה לעצמו רב. כאשר קהילה ממנה רב היא מכריזה כי חייה הקהילתיים אינם חיי חול כי אם חיי קודש, חיי תורה ועבודה. כאשר מדינה ממנה לעצמה רבנות ראשית היא מכריזה כי חייה הלאומיים הם חיי קודש, ולכן היא חפצה בהנהגה דתית ממלכתית. הכרזה זו אינה רק הכרזה "וירטואלית", זוהי אמירה המשליכה על עיצוב חיי הכלל והפרט. הכרזה זו משפיעה על חיי המדינה והתנהלותה, הן כלפי פנים והן כלפי האומות, כשם שמינוי מערכת משפטית הינה הכרזה כי אנו חברה חפצת צדק.
בנוסף, רק הנהגה רבנית ציבורית חזקה יכולה למנוע את פירוק החברה הישראלית לאלפי קבוצות דתיות נבדלות, ויכולה לעמוד בפרץ ולעצור את חדירתן של כתות המנסות לבטל את מסורת ישראל.
הרבנות הראשית אינה של "החרדים" או של "העסקנים", היא אינה גוף זר הצריך להתאמץ כדי להוכיח את חשיבותו. הרבנות הראשית היא של כולנו, של כל ישראל. חיזוקה של הרבנות הראשית צריך להיות בראש מעייניו של הציבור הדתי לאומי. ובמילותיו של הרב ישראלי זצ"ל: "תפקיד ראשון במעלה העומד לפני הרבנות הראשית עם התחדשותה, הוא להרים קרן הרבנות במדינה על ידי ייעול העבודה הרבנית ושקידה מתמדת להעלאת רמתה".
דווקא הקריאות הרבות בגנות הרבנות, והנסיונות להקמת אלטרנטיבה אחרת, הן אשר יוצרות את הניתוק בין הרבנות לבין הציבור. רב באחד היישובים סיפר כי בעבר כל תושבי הסביבה היו מגיעים אליו כדי להנשא ברבנות, וכך היה נוצר הקשר חם בין הרב לבין האוכלוסיה החילונית. אך בשנים האחרונות, בעקבות קמפיין של גופים שונים, שהחלו לקרוא לציבור להתחתן דרכם ולא דרך הרבנות המקומית, חלה ירידה במספר הפניות לרב המקומי, ונוצר נתק בין הרב לציבור. כאשר האדם הפשוט שומע מכל עבר כמה נוראה היא הרבנות הוא משתכנע ונמנע מלהזדהות איתה, גם אם לא נפגע מהתנהלותה.
לא נתכחש לכך שיש מה לתקן ולשפר במוסד הרבנות בישראל, כמו בכל מערכת ציבורית, ואני מאמין כי דבריו של הרב נויברט נובעים מדאגה כנה למצב האומה. אך הרב נויברט אינו היחיד, גם בתוך הרבנות ישנם גורמים רבים הדואגים דאגה אמתית ליהדותה של המדינה, ומעוניינים להקשיב ולתקן ולשפר, כי הדבר חשוב לכולם.
תיקון אמיתי יכול לצמוח רק מתוך בניה משותפת, ולא מתוך התקפה והתרסה. במקום לשלול ולהחליש, עלינו להירתם, לשלב כוחות, לחזק ולשפר את הרבנות הראשית. רק מתוך אהבה, ואמונה גדולה, ומתוך ערבות הדדית, נוכל לתקן ולהרים רבנות ראשית, שתרומם את חיי הפרט והכלל במדינת ישראל.
הכותב מלמד בישיבת "איילת השחר", אילת