ידיד חרדי קבל בפני שלדעתו בנט אוהב רפורמים, קונסרבטיביים וחילונים, במקום את החרדים. הוא הורס את עולם התורה. הוא לא מבין איך אנשים דתיים תומכים בו, הרי זה הפוך מההיגיון. לפני שנדון בטענה הזו, בואו נדבר על העובדות עליהן היא מתבססת. עובדה ראשונה היא כמובן הבחירה של בנט לחבור ללפיד, על פני החרדים. אחריה, הגיעה התמיכה ב"שוויון בנטל" על משמעויותיה המעשיות, בעיקר התקציביות, מבחינת החברה החרדית. תוסיפו את התמיכה הגלויה ברב סתיו מארגון "צוהר" הנחמד-מדי-לחילונים-ונלחם-ברבנות-הראשית-החרדית, את העובדה שהרב דרוקמן "המגייר הליברלי" הוא רבו, את הקטע שיש לו בחורה חילונית ברשימה, את חוסר ההקפדה שלו על "לא תקיף פאת ראשך" ושמירת נגיעה ב"ארץ נהדרת", ואל תשכחו את הטרמינולוגיה ה"ישראלית-יהודית-לאומית" המרחיבה שלו, על פני זאת ה"תורנית-יהודית-לאומית". שלא לדבר על זה שהוא דחק את החרדים מחוץ לקואליציה. עובדה נוספת היא שבנט הוא שר הדתות הראשון שקיבל את פני משלחת קונסרבטיבית לכנסת, וקרא לאנשיה "רבנים" במפורש. הוא הוסיף חטא על פשע. אנשים שקראו בין השורות של סערת "נשות הכותל" נדהמו לגלות שבעצם בנט עשה מהפיכה בנוגע ליחס המדינה לזרמים לא אורתודוקסיים: הוא אמנם הרחיק את הזרמים האלו מתפילה ברחבת הכותל המסורתית, אבל הוא מימן ופתח להם רחבה מיוחדת בסמוך, מכספי המדינה.
אז איך באמת אנשים דתיים נתנו לבנט 12 מנדטים? מדוע בסקרים הוא נושק ל-15? אותי השאלות האלה פחות מעניינות, כבר דנו בהן רבות. יותר מעניינת אותי נקודת המוצא של הידיד החרדי שלי. נקודת המוצא אומרת דבר כזה: הגישה החרדית היא האמת היחידה. אם הרבנים החרדים אומרים שצריך ללמוד תורה ולא ללכת לצבא ולעבוד, זו האמת, דברי תורה ממש. עוד תורה מסיני היא ההיררכיה בעולם היהודי (לפי הסדר): חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים, חילונים, ואז כל השקרים: רפורמים, קונסרבטיבים, והשקצים האחרים.
דיברו על זה המון סביב לווית הרב עובדיה זצ"ל: ברור שגם אנחנו התרגלנו להיררכיה הזו. את תחושת העליונות החרדית לא מרגישים כל כך ביום יום, ואנחנו בעיקרון אוהבים תורה, אז אנחנו סבבה איתם. את תחושת העליונות כלפי מסורתיים, חילוניים ורפורמים אימצנו בעיקרון, כך לפחות אני מתרשם. אנחנו אמנם משרתים איתם בצבא ועובדים איתם, ואפילו יש לנו "מעייני הישועה", "צוהר", "בית הלל" וגרעינים תורניים, אבל בבסיס, לצד תחושת "עם ישראל", קיימת תחושה חזקה שהאמת אתנו, והם טועים.
התחושה הזו היא תחושה בריאה בעקרון, חילוני בריא בנפשו מרגיש באותה תחושה בדיוק. גם לצד הקלישאה "איש באמונתו יחיה", יש לגיטימציה לעמדה שאני צודק, וכולם טועים. השאלה היא מהן המסקנות מתוך עמדה שכזו, מהם המעשים הנמשכים מן הלבבות. אנחנו והחרדים בחרנו לאורך השנים להילחם מלחמת חורמה בגישות לא אורתודוקסיות ליהדות. עם זאת, לגבי החילונים והמסורתיים, יש פיצול מסוים. אנו אמנם תמימי דעים לגבי זה שצריך לגרום להם להתקרב ליהדות ההלכתית, אבל אנחנו הסרוגים באותה עת רואים בהם שותפים בעלי ערך כיהודים, מוסריים ותרומיים. החרדים לעומת זאת לא תופסים את זה ככה. החילונים הם תינוקות שנשבו מסכנים, התורה היא המוסר, וזהו. עוד נקודה להדגשה היא שאנחנו מעדיפים חילונים גמורים על פני רפורמים, מפני שחילונים לא מאתגרים אותנו, ורפורמים כן. עדיף יהודי בור או חובב יהדות, מאשר יהודי שיודע קצת יותר ובוחר לא ללכת על פי ההלכה.
צריך לשים לב היטב, שהדרך שבנט מוביל היא חדשה. הדרך אומרת "אנחנו רוצים שתהיה זהות יהודית-ישראלית, ואת ההלכה אנחנו משאירים בצד כרגע". אין הכוונה לרפורמה, אלא בגישה פרקטית ולא פחדנית כלפי רפורמה, וכל זרם יהודי-ישראלי לא הלכתי באשר הוא. זאת מפני שהגישה השלטת עד כה לא הובילה לתוצאות טובות כל כך. הפילוג גובר, הבורות גוברת, יהודי העולם מתחילים לתעב את ישראל. עדיף לקרב את כולם כמה שאפשר, ולתת להם לבחור מה הם עושים עם ההלכה והאינטרפרטציה שלהם ליהדות. העיקר שתהיה "יהדות".
הגישה הזו לא חדשה. היא די מקובלת בחו"ל, הרב ליכטנשטיין ותלמידו הרב שרלו התבטאו בעיקרון בחיוב כלפי הגישה הזו. הרב ליכטנשטיין אמר בראיון, בתשובה לשאלה האם יש לשתף פעולה עם הרפורמים: "במובן מסוים אני חושב שהתשובה היא חיובית. השאלה היא מה החומה שעליה מתנהל המאבק, ומי מתייצב להגן עליה. האם המאבק הוא על ההבדלים שבין הזרמים, או שיש כאן חומה מלוכדת של הדת, המתייצבת מול העולם החילוני הכללי. ועם זאת, קובעים כאן גם הרבה גורמים חברתיים-סוציולוגיים, שלעתים יוצרים מציאות שבה מתמקדים דווקא במאבקים הבוערים והמפלגים, ולא בצורך החשוב להתאחד סביב מאבק משותף". כך הרב ליכטנשטיין.
הרב שרלו התבטא ברוח דומה כלפי הסוגיה: "דרך אחת היא לומר שבעיה זו אינה על סדר היום שלנו; דרך שניה היא לומר שהדבר הנכון לעשות הוא דווקא לתבוע "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" ולהגביה את חומות ההגדרה, וזאת על ידי הרחקה ובידול; דרך שלישית, שעליה אני שואל - יכולה להיות דרך של דיאלוג, וזאת בשני תחומים. ראשון בהם הוא דיון הלכתי בדבר כל המשמעויות של הרפורמה, דחיית אלה שאנחנו לא מקבלים בשום פנים ואופן, ואימוץ אלה שאנחנו יכולים להתקשר אליהם. שני בהם הוא להבדיל בין העמדה ההלכתית השוללת ובין מדיניות מדינת ישראל המכילה".
פרויקט "שבת ישראלית" מחרה-מחזיק אחריהם. שימו לב לסרטון של אנדרדוס. יש בו סלחנות כלפי שימוש באייפון בשולחן שבת, תוך אווירה כללית של חיוך. כאמור, לא מדובר חס ושלום ברפורמה, אלא בגישה פרקטית: זה לא מועיל להילחם חזיתית, עדיף להתחבר ולתת מקום לגישות מתחרות, העיקר שיהיה משהו. נכון, הרב טאו והחרדים לא מסכימים עם הגישה, ורובינו עדיין חווים התקף לב קטן כשאנחנו שומעים "רפורמים" בתוך משפט חיובי. אבל הדרך הזו, כאמור, היא לא רפורמית. בדיוק להיפך. היא אמיצה לעומת הפוטנציאל ההרסני של הרפורמה, היא זהירה, אבל לא מפחדת מה-"מדרון החלקלק" המפורסם. דרך זו מעדיפה להתמקד בחיובי שייצא מגישה פשרנית יותר כלפי הזרמים השונים, ולא במלחמה הרסנית בכולם, חסרת היגיון וטעם.
לסיום, אני רוצה להסתייג. בכלל לא ברור לי שהדרך של בנט ו"בית הלל" נכונה. יעידו נתוני ההתבוללות בארצות הברית שהתפרסמו לאחרונה, שם הדרך של בנט כבר הייתה למציאות. יש יתרון רב בגישה לא מתפשרת כלפי גישות לא אורתודוקסיות, מפני שכך שומרים על "קדושת המחנה", מבהירים שאין לגיטימציה לדרך דתית שונה: או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. זה הוכיח את עצמו. זהו האתגר העיקרי המונח לפתחו של בנט, "בית הלל", ואחרים המצדדים בשיטה: כיצד מקדמים את הזהות היהודית-ישראלית, ושומרים על הגדרות הברורים של ההלכה באותו זמן. כיצד יד שמאל תדחה, ויד ימין תקרב.