בעוד המלחמה בעיצומה ואנחנו בעין הסערה. בעוד הפצעים פתוחים, והלב רותח מכאב כאשר אנו קוברים את מיטב בנינו- הפנקס פתוח והיד רושמת הרהורים ותובנות ראשוניות ליום שאחרי המלחמה.
ביום שאחרי המלחמה- נוכל להתבונן בגאווה בנוער הנפלא שלנו, בחיילים ובקצינים, ולדעת שעם כל הקיטורים הרגילים שלנו על הנוער והצעירים, ודור הפייסבוק , ושהיום זה לא מה שהיה פעם, ועוד כל מיני אמירות מהסוג הזה, הנה באה המלחמה וגילתה לנו שדור הלוחמים הזה לא נופל משום דור לוחמים אחר. יש לנו נוער נפלא, ערכי, אכפתי, ציוני ורגיש, שברגע האמת מתייצב בגאווה, אומר 'הנני' לכל משימה, ומוסר את נפשו ממש להגנת המולדת. כאשר דבר ראשון שפצועים מבקשים אחרי הניתוח זה לחזור לשטח ולחבר'ה- אנחנו יכולים רק להתגאות בהם.
ביום שאחרי המלחמה- נוכל להתבונן באכזבה, כרגיל, בארצות הברית, במדינות אירופה, באו"ם ובכל החבורות הבינלאומיות הללו, שברוב צביעותם אטימותם וטמטומם עדיין לא הפנימו מה זה האסלאם ומה זה הטרור, מי הם הטובים ומי הם הרעים. הם רואים מה קורה בסוריה, בעירק, בפקיסטן באיראן וברחבי העולם האסלאמי, ועם כל זה הם ממשיכים באותה דרך מרושעת של האשמת הקורבן.
ביום שאחרי המלחמה- נתבונן במציאות החדשה שנוצרה ונבין שהמלחמה הזו הסירה מחיצות והפילה חומות. אין יותר הבדל מבחינה ביטחונית בין דרום ומרכז, פריפריה ושאר המדינה, עורף וחזית. נגמר הסיפור. כל הארץ בטווח הטילים, בכל הארץ נשמעות אזעקות, בכל הארץ רצות אימהות עם תינוקות מבוהלים למקלט באישון ליל.
ביום שאחרי המלחמה- ייפול לכולם האסימון, אחרי שבגלל רסיס אחד ליד נתב"ג הושבתו הטיסות והכל שותק, מה הפירוש שנתב"ג יהיה בטווח כלשהוא של טילים ממזרח ומכיוון יש"ע, ומה פירוש של נוכחות ערבית כלשהיא על הגבעות הצופות והשולטות על מישור החוף.
ביום שאחרי המלחמה- נתבונן ונבין שנגמר הסיפור של פינוי יישובים ביש"ע. אני לא רואה שתסריט גוש קטיף חוזר על עצמו באיזו שהיא סיטואציה . אני לא רואה מצב בו חיילים שלחמו עכשיו זה בצד זה, נפצעו, שכלו חברים, וגילו אחוות לוחמים מדהימה יעקרו אחד מחבריהם מביתו. הסיפור הזה של יהודי מגרש יהודי, של חייל עוקר משפחה, של דחפורים עולים על יישוב- הסיפור הזה נגמר.
ביום שאחרי המלחמה- נתבונן בספקנות גדולה ובחוסר אמון כמעט מוחלט בכל מיני גנרלים וחכמים בדיעבד, המומחים והפרשנים המלהגים את עצמם לדעת בחשיבות עצמית מנופחת, ונזכור את האמירות שלהם בשבח ההתנתקות, ושאפשר לקחת סיכונים ביטחוניים , כולל ברמת הגולן, ושנגמרו המלחמות של פעם, ושלא צריך צבא, ותקציבים כי היום הכל זה טכנולוגיות של לוויינים ומלחמת סייבר. נזכור את המנהרות ואת תשתיות הטרור שהתגלו, ונדע כמה אפשר לסמוך ולהאמין לכל אלו שלא ראו, לא הבינו, לא העריכו- ושממשיכים לקשקש את הגיגיהם הנבובים על שלום וביטחון, ויתורים ופשרות.
ביום שאחרי המלחמה- ננצור איתנו את האחדות הגדולה המתגלה בימים אלו. אחדות שהתפרצה עם חטיפת גיל-עד נפתלי ואייל הי"ד, וממשיכה ומתעצמת. נכון, תמיד יישארו שוליים הזויים בשמאל, בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, של כל מיני אנשים קטנים שונאי עצמם עמם וצבאם. הם כבר לא רלוונטיים.המלחמה הזו יצרה אחדות ושותפות גורל חדשה , והגדירה מחדש ישראליות וציונות בריאה, אהבת ארץ ומולדת, נאמנות לצבא ולמדינה, מסירות נפש ועוצמות של נתינה, מוסריות וערכיות- זו התולדה והתוצאה האמיתית של המלחמה הזו.
ביום שאחרי המלחמה- נתבונן בעצמנו ונגלה עם אחר- מאוחד יותר וחזק יותר, מאמין יותר ונחוש יותר, ציוני יותר וערכי יותר, ישראלי יותר ויהודי יותר.
אבי רט הוא עורך 'תלמוד ישראלי- הדף היומי לילדים'
המאמר יפורסם בעלון "שבתון"