נולדתי בכפר במרכז אתיופיה למשפחה בת שמונה אחים ואחיות, אבי נפטר כשהייתי קטן. אני בעיקר זוכר את החקלאות שמסביב לכפר, את העובדה שהייתי רועה צאן והסתובבתי הרבה עם הסוסים, הכבשים הפרות והחמורים שהיו לנו.
בימים שלקראת חג הסיגד הוריי יצאו מהבית והאחים הם אלה ששמרו על האחים הקטנים ועל החיות. ההורים שלי הלכו לכפר בשם אמבוואר שם התכנסו יהודים רבים וקסים, שם התפללו לבית המקדש ולירושלים, המושג של ארץ ישראל לא היה כל כך קיים אצלנו ואת התפילות כיוונו לירושלים ולבניית המקדש.
כשאנשים שבאו מארץ ישראל היו מגיעים אלינו לכפר היינו מנשקים את כפות רגליהם, שדרכו על אדמת הקודש ואת הברכיים שזכו להגיע לארץ ישראל ולירושלים, שהרי הם זכו מהקב"ה לעלות לירושלים.
סיגד משמעותו השתחוות. היינו משתחווים לירושלים ולשם כמהים היינו. כשהייתי לקראת גיל עשר שלחו לנו בני משפחה שכבר עלו לישראל מכתב ובו כתבו שהם מצפים לנו ומחכים לבואנו לארץ ישראל. בתחילה עלינו חלק מהאחים עם אמי ולאחר מכן עלו כולם.
כשירדנו מהמטוס כולם רצנו ונישקנו את האדמה. התרגשנו, רעדנו, שמחנו עד אין קץ על הזכות לעלות לישראל. אני גם זוכר היטב את שדה התעופה, זה הזיכרון הראשון שלי בישראל.
כיום אני משמש מדריך ב"מקום בלב" סניף לבני נוער ברחובות שמשתייך לארגון הOU ישראל שפועל בשיתוף תיכון אמית המר בעיר ואני עובד עם בני נוער אתיופים. במהלך השבוע ערכנו טקס כדי להכין את בני הנוער לחג , לימדנו אותם על המשמעות, על החלום ועל השאיפות. דיברתי איתם על כך שעלינו כבני נוער לכבד את ההורים יותר, להקשיב להם ולהודות על שפעלו קשה כדי שנהיה כאן בישראל. ביקשתי מהם שנלמד לתת חזרה להורים ולקהילה ולא רק לקבל. באירוע השתתפו רבים מבני העדה בעיר, בהשתתפות קסים והורים והוא נערך גם בסיוע של גרעין מורשת יעקב.
כל שנה בחג הסיגד אני מקפיד לעלות לירושלים לטיילת ארמון הנציב שם מתכנסים ומתאחדים כולם כדי להשתחוות אל מול הר הבית. אני לא חושש ממה שקורה היום בירושלים ולהפך. אם לא אעלה לירושלים לחג הסיגד בגלל החשש, אאבד את המטרה שבשבילה עליתי לארץ. בגלל מה שקורה יש תחושה שחובה לעלות. זה טוב שכולנו ביחד ובאחדות ושכל אחד מאיתנו יכול פשוט בתחבורה ציבורים להגיע לירושלים ולהשתחוות- חג שמח.