יום שישי אחר הצהריים בתחילת חודש תמוז... את השלווה הקיצית מפירה בשורה קשה מאד: פיגוע ירי סמוך לביתי בשביל (שמתחיל ממש מול הבית) המוליך למעיין הקסום עין בובין...דני גונן הי"ד, סטודנט צעיר ומוכשר, מסור למשפחתו וחבר אהוב נרצח מטווח אפס.
כדוברת היישוב דולב, עמדתי מול כלי התקשורת וסיפרתי לכולם עד כמה זה קרוב אלינו הביתה, עד כמה המעיין והבריכה יפיפיים, עד כמה זה לא נורמלי שאי אפשר ללכת ולהשתכשך במים הצוננים בארץ בנימין היפה, עד כמה זה מטורף ואכזרי לקרוא לרכב שנסע לשוב על עקבותיו ולרצוח בדם קר ממש מול העיניים בחור צעיר שכל עתידו לפניו רק בגלל שהוא יהודי. עצוב למות באמצע התמוז...
חול המועד סוכות, יום חמישי בלילה, בני המשפחה נסעו לשמחות בית השואבה בישיבות הירושלמיות ואני מבשלת לשבת... ושוב בשורת איוב נוראה ומצמררת שמגיעה לפתחנו - נעמה ואיתם האהובים והיקרים, שכנינו לשעבר בדולב נרצחו בדם קר מול עיני ילדיהם שישבו ברכב מאחור...נעמה היקרה, כל עתידך היה לפנייך, הגדלת לעשות כל כך הרבה בחיים קצרים, בנועם ובחכמת חיים, בכישרון ובעמידת איתנה על ערכייך ועמדותייך.והרב איתם, תורה גדולה וחכמה גדולה אחוזים זה בזה והכל בנועם ובנעימות עם אשתך נעמה...
לפני כחודש וחצי הייתי עדה (ממש בין הראשונים, כאשר התקשרתי למשטרה התברר לי שאני זו שמדווחת על הפיגוע עצמו!) לפיגוע הדקירה שאירע סמוך לשער יפו.
לא ראיתי זאת דרך המחשב, זה לא היה עוד סרטון ממצלמת אבטחה. ראיתי בעיניי את האכזריות , את הטירוף ואת ההשפלה. את המצב הבלתי אפשרי שבו יהודי נדקר, נשחט חסר אונים אל מול חומות העיר העתיקה, בעירנו הריבונית ירושלים...
ולפני שבועיים, דפנה מאיר הי"ד. לא זכיתי להכירה (איזו החמצה...) רק זכיתי לשוחח איתה בדיוק שבוע לפני הפיגוע. פניתי אליה דרך המייל בסדרת שאלות העוסקות ברפואת נשים שהגיעו לפתחי כיועצת לנשים בקהילה בתחומי רפואה והלכה. היא כתבה לי "תנסי ואל תתיאשי".ניסיתי לצלצל ולא תפסתי אותה. דפנה חזרה אלי ביום ראשון אחה"צ באזור השעה חמש שבוע בדיוק לפני שנפרדה מאיתנו...
כשסגרתי את הטלפון הרגשתי החמצה שאיני מכירה אותה אישית. ההומור, המקצועיות, הנעימות והסבלנות- כל אלו ניכרו באישיותה אפילו דרך שיחת טלפון. למחרת היא שלחה שוב מייל: "דיברנו בסוף?"... (שלא לפספס אף פניה טלפונית או מייל).
ולא הזכרתי את הדר בוכריס ואת שלומית קריגמן, את אהרון בנט ואת הרב נחמיה לביא, את אלון בקל ועוד ועוד. שלושים ושניים יהודים נרצחו כאן מתחילת הקיץ!
ולא הזכרתי את כל האירועים שבניסים הסתיימו ללא נפגעים .כמו פיגוע הירי (שוב מתחת לביתי) ביום ראשון שעבר בו נורו שישה קליעים על רכבו של תושב היישוב שלנו, שמיהר להספיק להגיע לערבית מאוחרת ודף יומי...
ל"ב של אנשים, שנחרתו עמוק בליבנו..
ומה הלאה? האם ניתן להמשיך במצב הזה? נראה שלמרות שכולם מדברים על 'המצב' ולמרות המאמצים הכבירים שעושים צה"ל וכל כוחות הביטחון לא נראה לדבר סוף. משקיעים אין סוף מאמצים מודיעיניים, ביטחוניים, צבאיים, משפטיים ואזרחיים כדי ללכוד את המחבלים, כדי להעמידם לדין ולעיתים גם כדי להרוס את ביתם (ובתחום זה לא נעשה מספיק באופן מובהק, כך פורסם השבוע).
אישי ציבור, ראשי מועצות, חברי כנסת ושרים - כולם מגנים את הטרור הערבי וקוראים להפעיל יד קשה וכו'... אך בפועל הסוף לא נראה באופק ועוד ועוד משפחות הופכות ברגע אחד באבחת סכין או ירי כדור למשפחות שכולות או למשפחות שיצטרכו להתמודד עם פציעות קשות טראומות נפשיות וזכרונות מצולקים במשך כל ימי חייהן.
אל תבקשו מאיתנו סליחה בהלוויות! אל תנסו לעודד בביטחון מעושה 'שנדע לעמוד בגל הטרור'!
חפצי חיים אנו! ולצורך כך יש לשנות את האסטרטגיה ולא רק לחפש כל פעם טקטיקות חדשות. שינוי המשוואה הוא הכרחי. לא ייתכן ששמירה על 'מרקם החיים' של שכנינו הערבים יהיה חשוב יותר משמירה על חייהם של יהודים. לא ייתכן שמגבלות משפטיות מעוותות יכבלו את ידי כוחות הביטחון, ולא ייתכן ש'אז יאמרו בגויים' יגבר על 'ובחרת בחיים'.
לא ייתכן שההתיישבות ביו"ש שידעה גלי טרור כואבים כאלו בעשרים השנה האחרונות תוקפא 'למוות' בעצירת הבניה וההתפתחות במקום להשיב תשובה ניצחת לאויבינו שרק רוצים להעיף אותנו מכאן, תשובה בדמות בנייה, יצירה, התפתחות ושגשוג.
עם ישראל יודע לנשוך שפתיים, לקום כעוף החול כל פעם מחדש אך המחיר, המחיר כה כבד וכה לא מוצדק...
בשנת 1903, לאחר הפוגרום הרצחני בעיר קישינב שברוסיה בו נרצחו 49 יהודים ונפצעו מאות, כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בעיר ההריגה". באחת מהשורות המצמררות כותב ביאליק: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט."
האם הגענו למציאות שכזו גם כיום במדינת ישראל הריבונית בשנת תשע"ו?
ד"ר יעל אראלי, תושבת דולב, מרצה במכללות אקדמיות, דוברת היישוב דולב וחברת פורום הנשים של "הבית היהודי".