הרצח של גדי ויכמן בבאר שבע בסוף השבוע, יחד עם סדרת אירועי האלימות והרצח האחרים של השבועות האחרונים, בהחלט מעורר את החשק להפנות אצבע מאשימה כלפי התרבות החילונית במדינה. כמה ביקורת הוטחה בציבור הדתי בעקבות רצח רבין; כמה קריאות לחשבון נפש ובדק בית נשמעו בעקבותיו. רק תראו עד כמה ממהרים הרבנים והמנהיגים לגנות, להוקיע ולהחרים את חגי עמיר, המשתחרר מהכלא בימים אלה, כדי שחס וחלילה לא יעלה מישהו בדעתו שהם חשים הזדהות כלשהי עם מעשיו. אבל כשצעירים חילוניים דוקרים זה את זה כעניין של שגרה, בקטטות במועדונים, בויכוחים על מקום חנייה, או סתם כשמישהו בא להעיר להם לא להתפרע בשתיים בלילה - זה נורמאלי לחלוטין; הציבור החילוני לא צריך לעשות חשבון נפש נוקב על דרכו החינוכית ועל פשיטת הרגל של ערכיו; לא מזמנים לחקירה את מוריהם של אותם נערים, את מחנכיהם ואת המודלים לחיקוי שלהם, כדי לברר האם הללו נושאים באחריות לצמיחת "העשבים השוטים". כשנער גבעות דוחף איזה קצין, זו סכנה לדמוקרטיה, למדינה וליקום כולו, אבל כשנערים מתעללים בחבריהם לכיתה, אונסים ורוצחים אותם, או כשאוהדי כדורגל מתפרעים בהמוניהם על המגרש - אז חשבון הנפש היחיד שנעשה הוא לצקצק בשאט נפש ולדפדף לעמוד הבא בעיתון. כי אלימות, כידוע, יש רק אצל הימין והדתיים, ואל תבלבלו אותנו עם עובדות; ואם יש גם במקום אחר - אז זה בגלל הכיבוש המשחית, כמובן.
כן, בהחלט מפתה לנפנף שוב בכל טענות ה"אמרנו לכם" על הריקנות החילונית, ועל אובדן הערכים, ועל הקו המקשר בין האח הגדול לבין האורגיה בחוף בוגרשוב לבין הרצח בסוף השבוע. הנה שוב הוכחנו עד כמה הרסנית ומשחיתה היא התרבות החילונית, ואיך מי שעוזב את התורה - סופו להתערטל גם מכל מוסר אנושי, וכמה נכון הפסוק "רק אין יראת אלוקים במקום הזה - והרגוני".
כל זה נכון ואמיתי. אלא מה? ההרגשה שלי היא, שטענות מסוג זה לוקחות את הויכוח בין הדתיים לחילוניים, למקום שהוא לא אמור להתנהל בו. הרושם הוא שבדור האחרון, כל הויכוחים האידיאולוגיים והדתיים מצטמצמים לשאלה - מי יותר אלים. איפה יש יותר מקרי אלימות ורצח? אצל הימין או השמאל? אצל הדתיים או החילוניים? מה יותר חמור - לרצוח ראש ממשלה על רקע אידיאולוגי, או לרצוח את השכן שלך על רקע הפרעתו למסיבת הוללות? מי מתפרע יותר - החרדים בכיכר השבת, או האוהדים במגרשי הכדורגל? ובמישור הבינלאומי - מי יותר רצחני, החמאס או צה"ל? האם הדת גורמת למלחמות, או האתיאיזם אחראי לשואה? כל צד עט כמוצא שלל רב על גילויי אלימות אצל הצד השני, ומנופף בהם בראש חוצות, כאילו הדבר מוכיח את צדקת עמדתו שלו. והצד השני מצטדק ומסביר למה הוא לא אחראי לעשבים השוטים האלה, ולמה גם הצד השני אלים לא פחות.
אבל חוץ מהאפקטים הדמגוגיים, פעמים רבות שאלת האלימות בכלל אינה רלבנטית. הויכוח בין דתיים לחילוניים הוא ויכוח תיאולוגי-פילוסופי, והעמדות השונות אמורות להתבסס על שיקולים וטיעונים רציונאליים, לא על תחושות בטן בעקבות אירוע כזה או אחר. נניח שיוכח שבציבור הדתי יש יותר אלימות; האם זה אמור לשכנע דתי כלשהו, שהמסורת בדבר מעמד הר סיני אינה נכונה, או שהאדם התפתח מהקוף? ואם יוכח שבציבור החילוני יש יותר אלימות, האם זה אמור לגרום לאתיאיסט להתחיל להאמין באלוקים ולקיים מצוות? אין שום קשר רציונאלי בין הדברים. שני הצדדים מגנים אלימות בלתי מוצדקת, והתגובה המתבקשת מכל אחד מהם, היא לנסות ולפתור את הבעיות החינוכיות שלו בתוך המסגרות בהן הוא מאמין. אדם הגיוני לא ישנה את אמונתו בצדקת דרכו, גם אם ישנם רבים החורגים מאותה דרך.
הבעיה היא, שהדור שלנו איבד את מושג האמת. אם פעם ניסה כל אחד להוכיח בראיות הגיוניות את האמת שבשיטתו, היום התחושה הפוסט-מודרנית היא שעל ויכוחים כאלה עבר הכלח. אין טעם לדבר על אמת, ולכל אחד יש את האמת שלו, ומה שצריך לעשות הוא רק לנסות למצוא דרך להסתדר ביחד. ממילא, כל מה שאפשר לטעון כלפי קבוצה מסוימת הוא, שההתנהגות שלה מפריעה לסדר הציבורי. לא אמת, לא שקר, לא היגיון - רק תועלת. לכן כל הויכוחים גולשים לשאלה מי יותר אלים, במקום להתמקד בשאלה העקרונית הרלבנטית - מי צודק?
אז בואו נעשה הפרדה בין הגינויים של כל אלימות בלתי מוצדקת, לבין הויכוחים המהותיים בשאלות דתיות ואידיאולוגיות, ולא נקבע את השקפת עולמנו רק לפי ה-body count של שני הצדדים.