אחת מסיבות החורבן לדברי הגמרא במסכת שבת, היא על טשטוש המעמדות בין הכהנים (והרבנים) הקטנים והגדולים-
"אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר 'והיה כעם ככהן' וכתיב בתריה 'הבוק תבוק הארץ'".
והדברים פשוטים לכל שומעיהם מצד הסברא- אם עולם החומר בצורותיו השונות אינו יכול להתקיים ללא היררכיה מסודרת ואמיתית, אזי קל וחומר שגם עולם הרוח חייב להיבנות על גבי היררכיה מסודרת.
נתאר לעצמנו שאת הסוגיות הכלכליות בישראל היו מכריעים מתמחים צעירים במשרד האוצר, את סוגיות הבטחון היו מכריעים קצינים בדרגת סא"ל שאינם משתתפים בישיבות המטכ"ל, ועל בניית מערך הכבישים במדינה היה אחראי ארכיטקט צעיר ללא נסיון.
כיצד היתה המדינה מתפקדת? האם היה לה אורך חיים ויציבות?
ברור לכל אדם ששכל בקודקודו, שאין דבר גדול יותר מאשר נסיון חיים, בעבודות מורכבות שיש בהן משמעויות מרחיקות לכת. נתינת המושכות ביד הבוסר, הוא מתכון לאנרכיה ולהרס עצמי. גם אם לבוסר יש יותר ברק בעיניים וצחות לשון מאשר לגדולים יותר, עליו להתאזר בענווה וסבלנות ולא לקפוץ בראש.
וכאמור, קל וחומר בענייני הרוח, ההלכה והמוסר התורני.
כמה תפלה ומזולזלת היא תרבותה של התורה כאשר בכל עניין גדול קופצים הקטנים בראש.
כמה חוסר אחריות יש כאן, בוסר, גאוה, אוירה של מדיה ריגעית ומשולהבת.
עתה, בעוד עסקת שליט הכאובה הולכת ומתממשת, נקראים כולנו, ראשי בתי מדרש למיניהם, רבני השכונות והערים, רבני בתי הכנסת וראשי הישיבות, לשתוק.
יש גדולים בישראל, הרבה מעלינו בתורה וביראת שמים, ובעיקר בנסיון חיים ושימוש תלמידי חכמים מהדורות שעברו. והם יכולים ומביעים עמדות בכאלה דברים, ולא לנו להפיץ את הגיגנו.
ממו"ר הגר"א שפירא שמעתי שיש רבנים רגילים ויש מי שיכולים להתיר עגונות, ומתירי העגונות גם יכולים להכריע בסוגיות ציבור כה גדולות. רב של יורה דעה וחושן משפט אינו רב של הלכות עיגון. אלא אם הזקין, שימש ת"ח, ואתמחי גברא וקמיעא.
הבה לא נשווה קטן לגדול. הבה נאחוז במידת הענווה ונתעסק בדיני יורה דעה, חושן משפט, אורח חיים ואבן העזר, בסוגיות גמרא בעיון, בפרשנות התורה, אך לא בסוגיות שאינן כפי מידתנו, סוגיות שיש להן השלכות אשר מי ישורן.
נשאיר נא את הסוגיה לגדולי ישראל הזקנים מכל החוגים, ונחזור לנו למקומותינו בענווה ובקבלת הדין של הגדולים מעלינו בענייני פיקוח נפש של כלל ישראל. הבה נתאפק, הבה נמשול ביצר הרבני הסוער המבקש מאיתנו להכריע. סוגיא זו לא לנו היא.
כך נשמור על כבודה של תורה, ועל השארת השכינה בקרב רבני ישראל, שכן היא אינה שורה במקום של גאווה, וכדברי הגמרא בסוטה שאמר הקב"ה על גאוותנים 'אין הוא ואני יכולים לדור בכפיפה אחת'.
ובע"ה נזכה לדברי ישעיה- שהקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, ובלבד שהגדול יהיה גדול והקטן יזכור שהוא קטן.