בין תש"ח לפלמ"ח
לא יעזור. תמיד תהיה לנו ערגה מיוחדת לדור מייסדיי המדינה. המשימות, הייעדים, ההצלחות והכשלונות תמיד היו ויהיו עבורנו רוויי מתח וציונות. המטרות היו פחות או יותר ברורות, הויכוחים התנהלו סביב הדרך אליהן. נדמה כי בשנים האחרונות, כל חברה כאן בארץ מנסה להרים את דגל הציונות הפרטי שלה, בנושא החברתי, בארץ-ישראל, בשיפור המצב הדמוגרפי ועוד. אלא שלטענת רבים המשימה הולכת ונהיית מורכבת כי הייעד הולך ונעשה פחות ברור. רבים שואלים מה היא בכלל "ציונות" היום? לאחר ביקור קצר בנגב (המהווה 60% משטחה של המדינה), דומני כי מצאתי "דוגמא" אחת אפשרית למשימה לאומית. כשאתה שם, אתה מהר מאוד מבין שאנחנו לפני בעיה, שאחריתה מי ישורנה.
לו הייתי בדואי...
הנושא המרכזי שמהלך איימים על הנגב הוא ללא ספק נושא הבדואים. מבלי להיכנס לפרטיי חוק פראוור וגם מבלי לגעת בסוגיית הקרקעות הבעייתית, אני חושב שכדאי להבין היטב לאן מועדות פניהם של 206 אלף בדואים תושבי הנגב. קל מאוד לרוץ לנושא הקרקעות ושם, כל צד בויכוח יעמוד על שלו. ניסינו, זה לא עובד. ישנם עוד היבטים רבים מלבד נושא הקרקעות, והמשיכה בכל דיון דווקא לנושא זה, מנציחה את המצב הקיים שהינו דרך ללא מוצא. חשוב להבין שעד לפני זמן לא רב, הנער הבדואי הממוצע הצליח למצוא את נקודת ההזדהות שלו למדינת ישראל בשירות הצבאי ובתחושת השייכות האזרחית. למרבה הצער אחוזיי הבדואים המתגייסים הולך ופוחת, ואיתו גם רמת ההשתייכות לחברה הישראלית, כקבוצת מיעוט. מטרת החוק הינה לאכוף, אין ספק, אבל כשמפעם לפעם נכנס טרקטור, הורס כמה בתים ולולים לא חוקיים ויוצא, אף אחד לא לוקח בחשבון את ההשלכות החינוכיות על הנער הבדואי המביט מהצד ושואל עצמו "אם כן, למה זה אנוכי?". כאן, הכאוס רק מתחיל.
השד הלאומני
כרבים מהפוליטיקאים, אנשי התנועה האסלאמית רואים בסוגיית הבדואים בנגב כלי מצויין לקידום מטרות לאומניות לטובת הפלסטינאים. כך למשל, בהפגנות נגד חוק פראוור הונפו דגלי פלסטין בעיקר על ידי גומרים איסלאמיתיים ולא על ידי הבדואים. הבדואים מבחינתם, הם סך הכול עוד מקפצה לעורר בעולם את "בעיית הפלסטינאים" מול שלטון ה"אפרטייהד" הישראלי. אחד מח"כ הערבים קורא לבדואים להבעיר את הנגב ולא לתת לפראוור לעבור, אבל מה באמת הוא מציע להם כחלופה? שום דבר באמת. התנועה האסלאמית שלחה לטובת ההפגנות אוטובוסים עבור אוכלוסיית הבדואים בכדי לבוא ולהפגין נגד המדינה. הרבה מהם סירבו לעלות.
הצעיר הבדואי אובד עצות גם לגביי בחירת מקום לימודיו. כך למשל מדי יום שישי נוסעים כ 600 סטודנטים ללמוד בחברון שכן לא קל לעמוד בדרישות הסף של האקדמיה בישראל, לעומת שטחי הרשות שם הכול יותר פשוט. אלא שאין למדינה שום פיקוח על התכנים הנלמדים שם ואותם סטודנטים חוזרים לשטחיי המדינה עם עמדות בעייתיות לגביי מדינת ישראל. משיחות עם תושבים אתה מופתע לגלות שהבדואי הממוצע ככל הנראה רוצה פתרון. הוא לא רוצה חיי פשע והוא משווע לחינוך טוב, עם ערכים ומסורת. כך, מדי יום, אנחנו הולכים ומאבדים את הבדואי הישראלי שבעבר הצליח למצוא את נקודת החיבור שלו למדינה.
חוק וסדר
מעבר להתיישבות הבלתי חוקית של הבדואים עליה יש להעביר ביקורת ולדרוש כניסה מיידית לתוך יישובים מוסדרים שהמדינה הקצתה להם, עלינו להבין את המבנה החברתי המורכב. המבנה השבטי-המסורתי לא מאפשר לשבט אחר להתיישב ולעבד קרקע שאיננה שלו ומימילא אנחנו מנהלים שיח חוקי ודמוקרטי עם חברה שיש לה חוקים משלה. אלא שגם אם נקמוץ אגרוף ונדרוש אכיפה- היא לא בנמצא. אין כמעט שיטור קהילתי ביישובים הבדואים, אין תחנות משטרה ואין התעסקות עם פורעי חוק. יש בעיקר שמירה על השקט. שקט מסחרי. המדינה כמעט ולא אוכפת את החוק וכשהיא עושה זאת- מדובר לרוב בהרס מבנים לא חוקיים שאת הנזק החינוכי לנער הבדואי ולמדינה נשלם אנחנו עוד דורות רבים של בדואים שיגדלו כאן. כפי ששח באוזניי אחד ממנהיגיי הציבור הבדואי: "המדינה צריכה להחליט, או שהיא מיישמת את הריבונות שלה כאן באופן מוחלט או שתניח את המפתחות על השולחן ותגיש מכתב התפטרות".
"עלו זה בנגב"- ציונות התשע"ד
התורה מצווה את הגר היושב בקרבנו לקיים שבע מצוות שמטרתם למעשה היא לשמור על רמה מוסרית ברורה כחלק מהחיים הרוחניים שאנו אמורים לקיים כאן בארץ ישראל. התורה שחה לנו כי לא סתם פיסת אדמה היא זו: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, יא', יב'). לגר תושב יש חובה לקיימן ולנו יש את החובה לדאוג שאכן תהיה כאן חברה מוסרית ומתוקנת הן מצד הרוב הישראלי והן מצד בני המיעוטים. אז מי אמר שאין לנו היום משימות לאומיות? יש לנו חובה מוסרית וערכית לדאוג לבני המיעוטים שחיים עימנו שכן בסופו של דבר - ההפסד כולו שלנו. ברור שדרושה כאן בגרות מסויימת של כל הצדדים, אבל עם גידול של 4% עד שנת 2035 תמנה אוכלוסיית הבדואים בנגב כ 508 אלף איש ואז, הבעייה תהיה חמורה עוד יותר. אם כך, הדיון כאן הוא לא רק סביב ענייני קרקעות ומשפט, אנו נדרשים כאן לשינוי מגמה, שינוי תפיסתי בכל הנוגע לאוכלוסייה הבדואית שכן נרצה או לא נרצה, הם גם תושבי מדינת ישראל. אל לנו לשכוח - את הבעיות שאנחנו נדחיק, בנינו ונכדינו ימצאו מונחות לפתחם.