סגור
חדשות כיפה

"צמיחה אישית מתוך השורשים" - בני רבנים כממשיכי דרך

האם בנים ובנות הם רק ממשיכי דרכם של הוריהם, או שמא יש בהם גם תכונות שפיתחו באופן עצמאי? השאלה מתחדדת עוד יותר כשההורה הוא גם רב מוכר. ד"ר שולמית קיציס על הניגודיות שבגדילה בצל דמות דומיננטית בבית

חינוך ילדים

חינוך ילדיםצילום: שאטרסטוק

ישנו תרגיל שאני נוהגת לערוך עם קבוצות: אני מחלקת למשתתפים ציור של עץ ומבקשת מהם לרשום בשורשי העץ דברים שקיבלו מהוריהם: אמונות, ערכים, דעות והתנהגויות; ובענפים - תכונות ועיסוקים שפיתחו מעצמם.

מעניין לראות איך ברוב המקרים טוענים המשתתפים כי מה שהם רושמים כ"ענפים" גם הוא נובע מהשפעת ההורים, וכמעט אין דברים שהם מרגישים שפיתחו "מעצמם", ללא קשר לבית הוריהם.

יש מצבים שבהם אנשים מגדילים לעשות ואומרים כי "אין הבדל בין השורשים לענפים", ומי שהם צמחו להיות זהה למה שהיה בבית ההורים. כאשר אנשים בכל זאת מספרים על תחומים שפיתחו באופן עצמאי, הם מסייגים את דבריהם באופן שלא יישמעו כביקורת על בית ההורים.

סוגיית ההמשכה של ההורים היא נושא הפוגש את כולנו בשלבים שונים של החיים. משפטים כמו "איך אני מתנהגת כמו אמא שלי"; "הבטחתי לעצמי שאהיה אחר ממנו, ובסוף אני בדיוק כמוהו" עד תחושות של גאווה, הזדהות ואהדה מאוחרת כלפי ההורים - כל המנעד הזה רוחש בנו, מי יותר ומי פחות, ביחס להורינו. 

במחקר שעשיתי בשנים האחרונות ראיינתי כ-35 בנים ובנות לרבנים אנשי ציבור בציונות הדתית. שוחחתי אתם על אודות על מערכת היחסים שלהם עם אביהם ועל הסוגיה הזאת בדיוק - המשכת האב. 

כל מה שתיארתי לעיל, תקף גם לגבי בני הרבנים בהבדל אחד - העצימות. כאשר ישנה דמות אב דומיננטית שני כוחות חזקים פועלים במשנה תוקף: מצד אחד - קבלת דרכו של האב, הזדהות עמו, תשוקה לכלול בעצמי את תכונותיו ואת המשאבים שלו; מצד שני פועל כוח מנוגד, הדוחף להיפרדות, לאוטונומיה ולעצמאות. כוח זה מוּנָע מהפחד להיבלע: חיים בצל דמות דומיננטית גורמים לאי-בהירות בכל הנוגע לזהות העצמית. האם "זה באמת אני" או אני פועל מטעם, נתון להשפעתו של אבא, מבקש לרַצות אותו, וכן הלאה.

הבחנתי אצל בני הרבנים בתופעה מסקרנת: לבני הרבנים חשובה מאוד ההכרה בהם כממשיכים - הם מצהירים על כך ואף מצפים מהסביבה להודות בכך. והנה, בה בשעה שבני הרבנים מצהירים על היותם מעוגנים בעולמו של האב, הם יוצקים משמעויות חדשות בערכים האבהיים ולעתים אף משנים אותם. הווה אומר, בני הרבנים אינם ממשיכים במובן של "העתק נאמן למקור". ההמשכה של האב הרב היא "רכה" וטרנספורמטיבית. 

המשכה אם כן היא "התעסקות" ומבטאת "נאמנות יצירתית", כלשון הפילוסוף גבריאל מרסל: הפרט איננו מקבל פסיבי של תכתיבים, אלא פעיל ומעורב בתהליך נחילת המורשת. כל דור מנהל דיאלוג עם המסורת שקיבל מאבותיו, ואין מנוס משינוי, מעצם העובדה שאדם אחר מבצע את הפעולה. ואולם, מה שמייחד את בני הרבנים שבעוד הם מפרשים, בוחרים, משמיטים דבר אחד ומבליטים אחר - בו בזמן הם מכריזים על היותם ממשיכי דרך.  המאמץ הזה להמשכה מבטא בעיניי את הכמיהה לקרבה לאב, את הרצון להידמות לו, לזכות בהערכתו ואף להגן עליו. 

בעוד האב הרב פעמים רבות נעדר מהבית או מסוגר בחדרו, מטפל בעניינים של "כלל ישראל" ובלתי נגיש לילדיו, מתגלית דווקא הבְּנָהוּת [=היות בן או בת] כאֶתית ומתגלים סינכרון והתאמה, געגוע לקשר ואהבה גדולה דווקא מצד הבנים והבנות כלפי אבותיהם הרבנים. 

הכותבת היא מרצה ומנחה במכון הרטמן, אוניברסיטת בר אילן ומחברת הספר "דמות דיוקנו". המאמר נכתב כחלק מהרצאה בנושא שתעלה בכנס 'טעמי התורה' של תנועת נאמני תורה ועבודה בשבת הקרובה.

עקבו אחרינו בטוויטר
יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ליברמן וגנץ, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר ישבו ביחד? צילום: פלאש 90

גנץ וליברמן לקראת שותפות עתידית?

קרא עוד