על כשרות ובריונות
'אלימות' הינה שימוש בכח פיזי או מילולי כלפי יחיד או ציבור, על מנת לכפות מטרה מסוימת. האלימות הופכת ל'בריונות' כאשר מדובר על קבוצה או ארגון העוסקים בגלוי באלימות זו ובכפיית הציבור לקבלת דעתם.
רוב התנועות הדיקטטוריות במשך ההיסטוריה טענו כי הן משרתות בעצם את רצונו המוסתר או טובתו האמתית של העם, גם אם אינו יודע להכיר בכך או לבטא זאת, השיטה הדמוקרטית נועדה למנוע מקבוצות שכאלו לכפות את עצמן על הרוב השקט בתואנות כאלה ואחרות, וקובעת כי הדרך היחידה לבטא ולהכיר ברצון העם היא באמצעות חקיקת חוקים על ידי נבחרי העם בקלפי.
עם זאת, קבוצות בריוניות הכופות את דעתן היו ותמיד יהיו, יש כאלו שעושות זאת באלימות פיזית, ויש כאלו שכופות עצמן באמצעות שיימינג, לחץ תקשורתי וכדומה.
חוות הדעת שיצאה מלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, הקובעת ששימוש בתעודות וסמלי כשרות מאורגנות בנוסח מפולפל ככל שיהיה מהווים עבירה על חוק הונאה בכשרות, חשפה את מה שהיה ידוע לכל מי שטרח וקרא את פסק הדין של בג"צ, שאף הוא לא חידש מאומה על גבי חוק איסור הונאה בכשרות (תשמ"ג) הקובע מפורשות כי הרבנות הראשית לישראל הינה היחידה המוסמכת להעניק כשרות במדינת ישראל.
בעת חקיקת חוק איסור הונאה בכשרות, הצורך בו היה ברור לכל סיעות הבית, והוא נתמך על ידי חברי הכנסת משלל המפלגות, מהליכוד ועד מפלגת העבודה ('המערך'), בעיון בפרוטוקולי ההצבעה על החוק עולה עובדה מעניינית, אפילו ח"כ מרדכי וירשובסקי, נציגה מפלגת 'שינוי' האנטי דתית, שמטבע הדברים התנגדה לחוק, מכיר בצורך בחקיקתו, הוא מכריז שהסתייגותו נובעת מכך שלדעת מפלגתו יש לאשר לכל רב המכהן כרב עיר, שכונה או מועצה אזורית לתת כשרות, גם אם אין לו סמיכה מהרבנות הראשית, אך כלשונו: "אם יש לו סתם סמיכה לרבנות והוא אינו עוסק בזה – מובן שהוא איננו יכול לעסוק במתן תעודות".
פעילותו של ארגון 'השגחה פרטית', או בגלגולו הנוכחי 'צהר פיקוח מזון', המתיימרת לבטא את רצונו המוסתר של העם, כנגד ביטויו המובהק בחוק, אינה טובה יותר מכל קבוצה בריונית אחרת הכופה את עצמה על הכלל.
על כל בר דעת לשאול את עצמו, מהו החיפזון להקים את מערך הכשרות של 'צהר' בשעה שכל הבסיס החוקי שלו תלוי וממתין להחלטתו של היועמ"ש, האם כשומרי חוק לא חששו להשקיע כספים רבים במיזם שבסיסו החוקי עלול להישמט ולהוביל לסגירתו? כל מי שיקרא את פסק הדין של בג"צ שעליו כביכול נשענת הכשרות האלטרנטיבית יתמה האם הדבר נעשה בתום לב תוך הבנה שגויה של לשון החוק? או שמא הסיבה לשמה הזדרזו להקים את מערך ההשגחה עוד לפני חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה היא כדי ליצור לחץ ולגיטימיות תקשורתית שתגרום למשפטנים לעוות את רצון הציבור ולהכשיר בדיעבד את הפעילות.
המירוץ לקביעת העובדות בשטח אינו בוחל בשום אמצעי, אף לא בכאלו המשמיטים את כל היכולת לשמירת הכשרות וחיי הדת בארץ, או חמור מכך, את היכולת שלנו להתנהל כחברה. כאשר באופן גלוי עוסקים בהפגת חששם של בעלי העסקים מפני רשויות החוק האוכפות אותו, ומלמדים אותם כיצד להתחמק מלשלם את הקנסות הניתנים להם, קשה לאמוד את הנזק שנגרם מכך לכשרות ולחברה.
דפוס הפעילות הלז חוזר על עצמו על ידי גורמים שונים שוב ושוב, ובענייני דת הוא משום מה מקבל לגיטימיות תקשורתית המתיימרת אף היא להשמיע את קולו של העם גם כאשר בקלפי הוא מבטא את רצונו באופן שונה. כך אנו יכולים לראות יחס אוהד לעורכי נישואים פרטיים כנגד החוק, או לגיורים שלא כחוק, יחס שאינו עולה על הדעת כאשר מדובר בעורכי טסט פרטיים, מוכרי בלוני גז ללא רישיון, או בכל פגיעה אחרת בשלטון החוק.
האם דגל האמינות שאותו מתיימרים להניף ב'צהר פיקוח מזון' יכול להתבסס על הטעיית הציבור? עידוד למעבר על החוק? לזייפנות? אם יש לארגון צהר רעיונות לתיקון מערכת הדת יתכבדו ויקדמו אותם בצינורות החוקיים, אם כדבריהם רעיונותיהם מבטאים את רצון העם, זו לא אמורה להיות בעיה.
הכותב הוא חבר ארגון 'כושרות'