צה"ל רוצה לשחק מטקות, צה"ל כבר לא רוצה לנצח. יש לו לצהלנו עניינים מעט ידחופים יותר: להפעיל תחנות רדיו, להתנדב עם ילדי מסתננים, לנדב תחמושת לבדואים, לבזבז ימי מילואים על תובע במשפט אזריה.
עם ישראל צריך להפנים ש-70 מיליארד הש"ח שהוא משקיע בבטחון' מגיע לצבא שמעדיף לשחק מטקות, משחק של חילופי אש בסבבה ושכידוע אין בו מנצחים (למעט יצרני המטקות).
רק השבוע, במסגרת מאמציו שלא לנצח, השתתף סגן הרמטכ"ל במאמצי הלוחמה הפסיכולוגית של האויב נגד אזרחי ישראל והכריז כי צה"ל לבדו לא יוכל להכריע את איראן. תודה סגן רמטכ"ל, היינו זקוקים להכרזה הזו כמו להרפס בעין (כן בעין, פה לא קיר שירותים צבאי).
כמעט 44 שנה חלפו מאז הבטיח הרמטכ"ל דדו "אנחנו נמשיך לתקוף, ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות, אני לא מבטיח כמה זמן זה ייקח" הוא אכן לא מיהר כמו במלחמה הקודמת, אבל הוא תקף והוא שבר, תשאלו את הרמטכ"ל המצרי שאזלי שהודה בתבוסת הצבא המצרי בפה מלא.
מאז 1973, רק בשבוע שעבר החזיר צה"ל את ההכרעה אל המילון הצה"לי. מסתבר שעד כה העדיפו את רעש המטקות. גם כך מיד מיהרו להרגיע בפיקוד צפון: המטרה היא "למנוע מחיזבאללה תמונת נצחון". גם סוג של הכרעה. הפלדמרשל מונטגומרי קרא לחוסר התשוקה לנצח "כאבי בטן".
אבל לא כל הידיעות הצבאיות היו גרועות. השבוע התבשרנו בעיתונות על אמל"ח חדש שיושיע אותנו מצרינו. מדוע עלינו לרוץ ולספר לחבר'ה עוד לפני שהתחלנו, לדו"צ הפתרונים. בכל מקרה, טנק חדש הצטרף לכוחותינו (עוד ביטוי נכחד, "כוחותינו") ושמו בישראל: "כרמל". אדון עיתונות פירט על כושר העבירות של תפלץ הפלדה, חמקנותו, חרישיותו, היברידיותו ויוכל להגן על כל שיירה שתקבל אותו לשורותיה. יהיו לו מסכי טאץ', קסדות חכמות ושני סלקלים לאמהות טנקיסטיות בלי סידור לילד. המיגון יהיה גם אקטיבי וגם פאסיבי והוא ישתתף במצעד הגאווה הצבאי.
רק דבר אחד לא נכתב בהודעה לעיתונות: מה הן יכולותיו ההתקפיות. מה קוטר הלוע, למשל. כמה חוליות אויב הוא ימחץ בשרשראותיו, כמה כפרים שיעים הוא יכול למחות מעל פני האדמה, כמה מחבלים מזוקנים לא יוכלו בזכותו להצדיע עוד לחובש הטאיירים במועל יד, כי קצת קשה לעשות את זה מוואלהאלה. ומה זה השם הזה "כרמל"? כרמל זה שם של ילדה מפעוטון של קיבוץ. שם מכובד לטנק צריך להיות"הטורף", "הקניבל", "המדביר" או "הפקח מסיטיפס" לא כרמל לא אגם ולא משה דץ. שם שיבהיר את כוונותינו הזדוניות.
בכלל, מסתבר שכל התפיסה הצה"לית מתבססת על מקרה בו החיזבאללה יתקוף ראשון. סליחה, אבל אנחנו היינו קודם! מי האסטרטג המהולל שויתר מראש על רצוננו להפתיע? אולי מישהו בצמרת הבטחון אינו מבין שמה לעשות, בטורניר בו אנו משתתפים לא משחקים מטקות וכל הגרלה מציבה אותנו בבית המוות. אז אל תספרו לי יותר על מיגון.
אני רוצה לשמוע שאנו שוקלים בחיוב את האפשרות לפתוח במתקפה אלימה ומרושעת ולהרוס, להשמיד לאבד ולפצפץ את המאיימים לכלותנו. לא מעניינות אותי כלל יכולות הגנתיות, את משחקי הבונקר תשאירו לנסראללה ולנבחרת גרמניה.
אני רוצה לדעת עוד על פגזי החצב החדשים ועל הדרך בה הם משפיעים על עיצוב הפנים של בתים בנבטיה. אני רוצה לשמוע על פצצות 2 טון שיארגנו מגרש כדורגל כולל טריבונות בבעל-בק בתוך רבע שעה מרגע ההחלטה על הפרוייקט. אני רוצה שהמטכ"ל יודיע שהוא תולה את המטקות ושאם תכפה עלינו מלחמה נוספת או דריסת רגל של חיזבאלון אחד בשטחנו, המלחמה הבאה תיגמר בכיבוש שטחי אויב והחזקה בהם לתמיד. אני לא רוצה "להשתתף" אני רוצה שהקבוצה שלי תנצח. בנוק-אאוט.