פירסמתי לפני כמה ימים פוסט על ההפגנה של ערביי ישראל נגד החוק הלאום ומישהו כתב לי בתגובות "אתם בשמאל לא נותנים לעובדות לבלבל אתכם" זה היה לאחר שכתבתי כי לדעתי ההנהגה הערבית קיצונית יותר מיתר האוכלוסייה. אבל לא על כך רציתי לכתוב. התגובה הזאת הביאה אותי למחשבה על כוחם של עובדות בעידן הפייק ניוז ובכלל על הקשר בין 'עובדות' להשקפה פוליטית.
יש לנו ארץ מאוד פוליטית שכל הזמן מנפיקה וויכוחים, מאמרים, פרשנויות ודיונים אין סופיים. אך מתי ראיתם לאחרונה מישהו שהשתכנע בעקבות וויכוח ? זה לא קורה משום שאנשים לא רוצים להודות בכישלון הבחירה שלהם אלא משום שיש לנו הנחה כאילו בחירה פוליטית היא סך כל הטיעונים הרציונליים. וכולנו יודעים שזה לא נכון ובכל זאת מיד רצים לשכנע מישהו אחר בצדקת טענתנו. לרוב זהו שיח חירשים או פינג פונג מילולי שחוזר על עצמו שוב ושוב לעיתים גם תוך כדי ביטויים מעליבים, מכלילים ופוגעניים.
הפרופסורים הישראלים זוכי פרס נובל דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כבר הוכיחו לעולם שגם כלכלנים עושים החלטות שמושפעות מהטיות אישיות אך מדוע שלא נאמין שזה כך גם בבחירה פוליטית. אני אומר אף יותר מכך: השקפה פוליטית דומה במהותה להשקפה אמונית ופחות או יותר מגיל צעיר אתה נשאר 'נאמן' למחנה שלך. אני חושב שהשקפה פוליטית בארץ היא הרבה יותר 'אמונית' ורגשית מאשר במקומות אחרים. יש לי כמה מכרים שחזרו בשאלה אך עדיין נשארו נאמנים להשקפה הפוליטית בה גדלו.
אם כך תשאלו איך זה שבכל זאת יש לעיתים שינויים במפה הפוליטית ? כמו בכל אמונה יש סקלה : ישנם אדוקים, ישנם פחות ויש תמיד את המתנדנדים. אלו אותם 'קולות צפים' שכל פעם מטים את הכף לא בגלל סיבה רציונלית אלא כי מישהו ניגן להם על רגש כלשהוא פעם זה 'הערבים נעים בכמויות' פעם זה 'נעשה את אמריקה גדולה שוב' ופעם זה היה ממש 'מאמינים בך מצנע'.
עוד סיבה להאמין שאנשים עושים בחירות פוליטיות לאוו דווקא משיקולים רציונליים היא העובדה שהם יכולים לשאת סתירות פנימיות. שמוליק קראוס כבר שר פעם 'בבלדה לעוזב קיבוץ', "אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין בוילה שבנה, אי שם בהרצליה". ואם כבר עוסקים בקשר שבין כלכלה, פוליטיקה ואמונה אולי אפשר לחשוב על הקורולציה בין האמונה בכך ש'יצר לב האדם טוב / רע מנעוריו' כמאמר הפסוק לבין השקפה פוליטית: הרי אם אני מאמין שהאדם הוא טוב מיסודו כפי שמאמינים בדרך כלל רבים בשמאל הרי אני גם מאמין שבהינתן התנאים הטובים או החינוך הנכון יש סיכוי לתקווה או לשלום אם תרצו ואם האדם רע מיסודו אז אין טעם בכך ורק כוח אולי ישנה את הסיפור.
שמתם לב כי בכל הקשור לכלכלה ופוליטיקה יש פרדוקס מובנה: איך זה למשל שהשמאל שכביכול מאמין באדם דורש כל העת התערבות של המדינה ומתן הגבלות למניעת 'קפיטליזם חזירי'. בעוד שהימין שחושד ביצר האדם רוצה להעניק לו יד חופשית בכל הקשור לכלכלה (ובדיוק ההיפך בכל הקשור להתנהגות מוסרית).
אבל גם בחייהם של המאמינים הפוליטיים יש רגעים של 'משבר אמונה' : לשמאלנים זו הייתה כמובן האינתיפאדה של שנת 2000 כאשר הערבים לאחר הצעת השלום הנדיבה של ברק יצאו למהומות ופיגועי דמים. אפילו הטרמינולוגיה הייתה מעין דתית – פסיכולוגית בנוסח 'התפקחות' 'ופקיחת עיניים'. אני עצמי הייתי מבין אלה ואני יכול להעיד שזה היה ממש בבחינת 'משבר אמוני'.
חמש שנים לאחר מכן הגיעה 'ההתנתקות' (או 'הגירוש') שחוללה את אותו המשבר פחות או יותר בקרב הימין שראה איך אבי ההתנחלויות ראש הממשלה שרון פועל עכשיו להריסתם ופינויים ואיך התפילות והבקשות לא ממש עוזרות. אני עוד זוכר איך נקלעתי לוויכוח אמוני כזה עם סטודנטים שהתבצרו בחומש.
כמו בכל אמונה יש גם כאלו שיוצאים לשאלה או חוזרים בתשובה. בפוליטיקה הם פתאום מבינים 'שמה שרואים משם, לא רואים מכאן' כפי שאמר שרון פעם. אבל שניים מהבולטים שאני זוכר שעברו טרנספורמציה בפוליטיקה הישראלית הם אורי אבנרי, שגדל בבית רוויזיוניסטי ולחם באצ"ל והפך ברבות השנים לדובר המובהק של השמאל הרדיקלי ואילו מימין זהו אפי איתם, קיבוצניק חילוני מעין גב שחזר בתשובה והפך לאחד ממנהיגיו של המחנה הדתי לאומי.
אז בפעם הבאה שאתם מנסים להוכיח את היריב הפוליטי שלכם בציטוטים וסכמות מדעיות תבינו שזה ממש לא כל הסיפור.
הכותב הוא כתב, צלם וחוקר טקסים ומנהגים בחברה הישראלית.