הפגישה הראשונה שלי עם שר הדתות דוד אזולאי ז"ל הייתה בישיבה שכינס בלשכתו לצורך הכנת תגובה לתכנית תחקירים בערוץ 2 שעסקה בכשלי מערכת הכשרות. הייתי הדובר האחרון בפגישה, ואחרי שאנשי אגף הכשרות ברבנות הראשית סיימו לדבר, הצגתי את תפיסת עולמי ביחס למצבה העגום של מערכת הכשרות והצורך הדחוף בהסדרה.
שעתיים אחר כך, בסיומה של תפילת מנחה קרא לי השר במסדרון ואמר לי "צריך לתקן את מערכת הכשרות למען עם ישראל, אם תעשה את זה תזכה לישועות גדולות".
מאותו היום נקשרה נפשי בנפשו, דלת לשכתו הייתה פתוחה בפניי (כמו בפני כל עובדי המשרד), ולא פעם באמצע פגישה הוא היה עונה לטלפון הנייד לשיחה של אדם שאינו מכיר אך זקוק לעזרתו. זכיתי לגיבוי מקצועי ממנו, והוא היה חוזר ואומר "אם יש בעיה תתקשר מיד לטלפון הנייד שלי ותעדכן". בתקופה שהתמודדתי עם בעיה רפואית ואשפוז ממושך הוא היה מקפיד להתקשר מידי שבוע ולדרוש בשלומי.
כשהחלטתי לצאת לחל"ת מהמשרד באתי להיפרד ממנו, למרות שהיה עסוק הוא הקדיש לי כמה דקות ואז אמר לעליזה (הרל"שית המיוחדת שליוותה אותו כמעט שני עשורים) ש"ככה לא נפרדים" ושתקבע לנו פגישה בשבוע הבא בכנסת "לפחות שעה". באותו שבוע אובחנה אצלו המחלה ופגישות הפרידה שלנו שנמשכו הרבה יותר משעה הפכו לפרידה מסוג אחר, לצערי הרב הן נערכו בבתי חולים כהיתי בא לבקר אותו במהלך הטיפולים והאשפוזים.
למרות מצבו הרפואי הוא תמיד האיר פנים, דאג והתעניין, דיבר עם כל אדם בגובה העיניים כשווה בין שווים. כשהיינו מגיעים לדבר על מערכת הכשרות, הוא כאב את מצבה והצטער שלא הצליח לשנות.
יחד עם המשפחה שלו, עם עובדי המשרד לשירותי דת ועם רבים אחרים התפללנו גם אנחנו בבית לרפואתו של "דוד בן פרלה", הילדים בבית הספר, זהר בהדלקת נרות שבת, ובכל הזדמנות אחרת, אצל חתן וכלה ביום חופתם או בכותל ובקבר רחל.
אהבתי אותו מאוד. עם ישראל איבד אדם מיוחד במינו, משרת ציבור בכל רמ"ח אבריו, שלמרות ההשתייכות המפלגתית שלו לא עניין אותו אם אתה חובש כיפה שחורה סרוגה או שקופה. הייתה בו "אהבת ישראל" במובן הפשוט ביותר, הוא היה "אביהם של האסירים" ותמיד שמח לסייע, לעזור ולדאוג לכל אזרחית ואזרח ללא הבדל דת גזע ומגזר.
אני מודה לקב"ה שזכיתי להכיר את האיש המיוחד הזה, ולעבוד לצדו - אין ספק שהוא יחסר.
יהי זכרו ברוך.
הכותב שימש בעבר כמנהל תחום כשרות במשרד לשירותי דת, וכיום עמית בפורום קהלת