מה היה אם ילד שלכם היה נעלם ולא הייתם רואים אותו שוב?

מה אם הילד שלכם היה מגיע לבית חולים בגלל מכה ברגל או כאב בטן והיו אומרים לכם שהוא מת ומסלקים אתכם? אם היו נותנים לכן רק להניק אותו וכמה שעות אחר כך אומרים לכם שהוא מת ושנים אחר כך תבינו ששיקרו לכם?

חדשות כיפה שלומי חתוכה 20/06/18 10:19 ז בתמוז התשעח

מה היה אם ילד שלכם היה נעלם ולא הייתם רואים אותו שוב?
בתמונה שרה וזכריה צעירי שביתם ירדנה צעירי נחטפה בשנת 1948, צילום: באדיבות עמותת עמר"ם

לשולמית דמתי אזל החלב והיא פנתה אל הרופא בטיפת חלב. היא כבר שמעה סיפורים אבל לא נותרה לה ברירה אלא לקחת את הסיכון. הרופא פסק שהילדה חולה ויש להעבירה לבית חולים, אף שהילדה לא הראתה כל סימן כזה. ״את צעירה ותוכלי לדעת עוד הרבה ילדים״, הוא ניחם את האם עוד לפני שהייתה לו סיבה. היא לא ראתה מאז את בתה.

למשה ומרים עמרני נעלמו בין לילה שני ילדים: הקטנה - בת שנה וחצי - והגדול - בן ארבע לערך, אחרי שקיבלו טיפול נגד התייבשות. הצוות הרפואי שיכנע את ההורים להשאיר את הילדים להשגחה וכשהאב חזר בבוקר לקחת את הילדים התבשר כי שניהם מתו. ביחד. בלילה. כשהתעורר מעלפונו וביקש את הגופות מסרו לו שכבר קברו את הילדים בחצר בית החולים וסילקו אותו בכח.

בשנים האחרונות, בעיקר הודות לרשתות החברתיות והאפשרות לחשוף מסמכים ועדויות, לרוב הציבור בישראל כבר אין ספק. אבל אי אפשר להבין באמת את העוול שנעשה מבלי לנסות לדמיין אותו על עצמכם. רק אם נדמיין ונשים את עצמנו במקומם של ההורים, נצליח להבין את גודל הזוועה ואת האחריות הרבה של החברה הישראלית. כשאני מבקש מהורים לדמיין מצב כזה, משתרר שקט שקשה לתאר. אפילו המתחכמים בולעים את הרוק בפחד, כעס, בחוסר אונים. חלקם אפילו מודה שבמצב כזה לא היו ממהרים לחגוג את יום העצמאות או להניף דגל. חושבים אחרת? נסו לדמיין את זה. נסו לדמיין שהילד שלכם נעלם בבית חולים ממשלתי והמדינה במשך שבעים שנה לא מספקת לכם תשובות. וזה עוד לפני שדיברנו על המסמכים המראים בבירור כי פרוצדורות רפואיות נסיוניות שנעשו בילדים גרמו למותם.

אף אחד לא מסוגל לתפוס מצב כזה עד שהוא מעז לדמיין אותו על עצמו, על ילדו, אבל זה המצב של אלפי הורים בישראל, רובם המכריע מזרחים, רובם המכריע הלך כבר לעולמו. מותיר את הילדים והנכדים לכאוב את כאבם, לשאת את העוול בשמם ולחפש את בני משפחותיהם כצוואה. אבל אסור לנו לשכוח - יש עוד הורים כאלו בחיים שמחכים לתשובות, וכמובן גם אחים ואחיות.

בתמונה רומיה שרעבי שבנה דוד-חסן נחטף בשנת 1950

בתמונה רומיה שרעבי שבנה דוד-חסן נחטף בשנת 1950צילום: באדיבות עמותת עמר"ם

זה לא רק הפשע הכי חמור שנעשה למזרחים בישראל, זה אולי הפשע הכי חמור שנעשה כאן לבני אדם. חלק גדול מהמשפחות עברו התעללות חוזרת עם כל מכתב חדש הקורא לילדיהם, שנפטרו לכאורה, להצביע בבחירות או להתגייס. רובם שמעו איך הורים אחרים הצליחו במאבק ובעקשנות להציל את הילדים והתמלאו אשמה ובושה. החברה הישראלית צריכה לעמוד לצד ההורים הללו ולהגיד להם שאין להם במה להתבייש ואין להם על מה להרגיש אשמה.

נראה כאילו המדינה מתעקשת להמשיך את הטיוח והסחבת, אולי בתקווה שהפרשה החמורה הזו תיקבר יחד עם הקרבנות והאחראים. בשבועות האחרונים אנו קוראים לציבור להגיע להפגנה בירושלים ולעמוד לצד ההורים הללו בדרישה מהמדינה להכרה רשמית בפשע. רק הכרה מפורשת כזו תגרום למדינה להפסיק את ההכחשה, ההשתקה והסחבת המתמשכת.

ההפגנה תתקיים מול ביתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מי שבידיו ההחלטה.

אני קורא גם לימנים להצטרף להפגנה הזו. זו לא הפגנה נגד נתניהו אלא הפגנה בעד הורים שחייהם הפכו לכאב בכל יום שעובר.

אני קורא גם לדתיים להגיע להפגנה הזו: עד היום רוב המאבקים של הציבור הדתי נגעו בעיקר לארץ ישראל ולכבודה של השבת אבל לא לעוול שנעשה למשפחות הללו. אם כל תורה כולה היא ואהבת לרעך כמוך, הרי שאין מאבק מוצדק מזה. נסו לדמיין אתכם במקומם.

אני קורא גם לאשכנזים לבוא ולעמוד בסולידריות עם המשפחות. נכון, נחטפו גם תינוקות אשכנזים אבל הפשע הזה הוא פשע גזעני שפגע קודם כל באלפי משפחות מזרחיות, שהיו נתונות תחת הגזעה קשה וחמורה שיובאה הישר מאירופה. הרבה שואלים אותי איך לתקן, אז הנה דרך אחת - בואו לעמוד לצד המשפחות הללו.

אם יש סולידריות במדינת ישראל, כיכר פריז בירושלים צריכה להיות מלאה ביום חמישי.