המפגש עם חוזרים בתשובה תמיד מנער אותי. מזיז אותי. לא משאיר אותי אדיש.
זה מרתק לפגוש את האישיות של האדם, במיוחד כאשר הוא עבר שינויים מטלטלים ועשה מהפכים.
אדם שחזר בתשובה מעורר בי את ההרגשה שאפשר לעשות שינויים בחיים. אפשר לגדול על משהו אחד ולעשות שינויי ולהגיע להצלחה והישגים.
המפגש עם חזרה בתשובה מאיר לי את עולם התורה והקשר לקב"ה כל פעם בזווית חדשה. מדגיש לי נקודות שאצלי, כאדם שגדל בתוך עולם התורה והמצוות, לא בלטו, ומאיר את העוצמה והייחודיות שבהם.
פעם שמעתי מהרב נועם פרל, ראש הישיבה התיכונית בסוסיא, שהמפגש עם זוג צעיר שמתחתן מרענן גם את הזוגיות של מי שכבר נשוי הרבה שנים. ממש כך גם המפגש שלי עם חוזרים בתשובה. זה מכניס לי רעננות וחיות.
אך מעבר לכל אלו, המפגש עם חוזרים בתשובה מעורר אצלי את השאלה - מה המקום שלי כאדם שגדל מגיל אפס בבית שומר תורה ומצוות? בבית שהתורה והמצוות הם המובן מאליו? בבית שבו התורה והמצוות אינם חידוש כי אם מסורת?
הריגוש והאש של החוזרים בתשובה מעורר בי קנאה, עושה לי לפעמים תחושה שהחיבור לקודש אצלי קצת משמים, קצת מובן מאליו מידי. אני זוכר שכאשר יצא ספרה של נועה ירון-דיין, "מקימי", ספר מרתק שמעביר את חווית החזרה בתשובה בצורה מטלטלת, הייתי סביב גיל התיכון. דיברתי עם חבר, בחור סוער מלא רגש ועוצמות. החבר אמר לי שהוא מרגיש צער או אכזבה שהוא נולד במשפחה דתית - אבל לא בגלל שהוא לא מחובר לקב"ה ולא אוהב את התורה והמצוות - להיפך, הוא פשוט רוצה לחוות את התורה והמצוות כדבר מלא חידוש, מלא רעננות, מלא עוצמות של חיים, והוא מרגיש שאצלו זה נכנס לתוך המשבצת של המוכר, הרגיל, הבנאלי, הוא לא מרגיש שזה מסעיר וחוויתי.
פתח לעניין זה מצאתי בדברים שאמר לי חבר בשמו של הרב אורי שרקי (לא שמעתי את זה מהמקור כך שהדברים על אחריותי בלבד) - לכל אדם יש רצון למרוד בהורים, רצון למצוא את המקום הייחודי לו בעולם, לגלות את החידוש המיוחד שלו, להוסיף קומה. למרוד באבא רשע זה לא קשה כל כך, השוני שלך ניכר כבר כשאתה צדיק, ולא צריך להיות צדיק מיוחד ומדויק כדי לחוש סיפוק ומענה למנועה המרידה והחיפוש הייחודי והעצמי של האדם. אך להיות צדיק בן צדיק זה מסובך מאוד, שכן המרידה כאן מסובכת: איך אפשר למרוד באבא צדיק ולהיות בעצמך צדיק?
אלא שלהיות צדיק בן צדיק מחייב אותך להכיר את עומק החידוש של הצדיקות של אביך, לזהות אותו להבין אותו ואז ליצור קומה חדשה, קומה אחרת. יצחק מרד באברהם. אברהם היה עמוד החסד והוא היה עמוד הגבורה, כלומר יצחק גילה צדיקות חדשה בעולם. יעקב מרד באביו, הוא גילה מידה חדשה בעולם - מידת התפארת, כלומר מידת חיבור הפרטים לתמונה אחת מרהיבה, יעקב גילה צדיקות חדשה בעולם.
מי שגדל בבית שבו התורה והמצוות הם המובן מאליו, נדרש ממנו להיות צדיק בן צדיק. כלומר, נדרש ממנו להפעיל את כל כישרונו, יכולותיו ועמקותו לזהות את מדרגת הצדיקות הבאה. זה ייעוד גדול, זה ייעוד שדורש שינוי פנימי עמוק. החזרה בתשובה צריכה לעורר אותי לשאול מהי החזרה בתשובה שלי, כאדם שגדל על התורה והמצוות.
מהיחיד נעבור לציבור. משימתנו כציבור "דתי לאומי" - לברר מהי הקומה הבאה של הצדיקות, ולא רק האישית כי אם גם הציבורית, להגדיר אותה לברר אותה ולחתור אליה בכל הכוח. לשוב אליה בתשובה.
מהי הקומה הבאה? זו השאלה הגדולה. אומר כאן דבר אחד שבוער בי.
עליית המדרגה בכמות - "ישיבות נקים בכל מקום". לא פעם אני שומע קטרוגים בנושא זה: "יש יותר מידי ישיבות", "כל אחד רוצה להיות הראש", ועוד מיני טענות כאלו. בעיני זה נשמע כמו רצון להישאר עם הקיים והמוכר, למה לעשות מאמצים לשבור את המעגל של הציבור המוכר? למה להתרחב? אבל יש כל כך הרבה לאן להתרחב, יש כל כך הרבה חבר'ה שלומדים בתיכונים דתיים ולא מגיעים אליהם, לא נותנים להם מענה במסגרות תורניות מותאמות לאופיים (בעניין זה, עמותת "מעגלים" עושה עבודת קודש). צריך לעודד צמיחה של ישיבות בכל מקום, הציבור צריך לתמוך בכל ישיבה שקמה, לתת לה רוח גבית חיובית ולא להתבייש גם לתת לה תמיכה כלכלית ולעודד את הצלחתה.
נלך בדרכו של רבי אלעזר בן עזריה שבנשיאותו נפתח בית המדרש לכולם, ונוספו בו עוד ארבע מאות ספסלים לבית המדרש, או שבע מאות ספסלים. ושמעתי בשם הרב פרום זצ"ל, שכולם מסכימים שנוספו ארבע מאות ספסלים, אלא שלדעת האומר נוספו שבע מאות, כוונתו לומר שתוספת הכמות השפיעה על האיכות, ועל כן זה כאילו שנוספו שבע מאות ספסלים. אם כן בעז"ה מתוך קומה חדשה בכמות, תצמח גם קומה חדשה באיכות.