תגובה למשרד הבריאות "מבחינה הלכתית, אסור להיכנס לחשש סכנה אם אין אפשרות בטוחה לטבילה"

בואו נדבר גלויות: מקוואות הטהרה במדינת ישראל סבלו מליקויים תברואתיים חמורים עוד לפני הקורונה. ככה זה, בעיות מערכתיות לא נולדות וגם לא נעלמות ביום אחד. אך עם כניסתו של הנגיף לחיינו – נחשף גם הציבור למה שידוע כבר שנים במשרדים הממשלתיים השונים, ניהול תקין של תחום רישוי המקוואות ותחום התברואה – פשוט אינו קיים.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאמשרד הבריאות מזהיר: חריגות בריאותיות ב-90% ממקוואות הנשים בישראל

  21/12/21 13:42

במדינת ישראל הטבילה במקווה היא שירות שניתן על ידי המדינה. המקוואות מופעלים וממומנים מטעם המשרד לשירותי דת בהתאם לדרישות ההלכה, ועליהם לעמוד בסטנדרטים של ניקיון והיגיינה שנקבעים על ידי משרד הבריאות. נהלים אלה, שנכתבו רק בשנת 1999(!), קובעים כי הפעלה של מקווה מחייבת רישיון עסק המותנה בעמידה בתקני בריאות ובטיחות של משרד הבריאות. 

לפי נתוני המשרד לשירותי דת מה־22 באפריל 2020, למעלה מ־700 מקוואות פועלים ברחבי המדינה, ובהם טובלות כ־130 אלף נשים מדי חודש. השימוש במקוואות חורג הרבה מעבר לאוכלוסיית הנשים המגדירות עצמן כדתיות, וקהל הפוקדות אותו מורכב גם מנשים מסורתיות וחילוניות. 

אלא שכפי שעולה מסקר נרחב שפירסם לאחרונה משרד הבריאות, מצב המקוואות בפועל רחוק מלעמוד בתקנים ובהוראות של  המשרד. מהסקר עלו ממצאים מטרידים בנוגע למצבם של בתי הטבילה: בין היתר עלה כי בתי הטבילה קטנים באופן ניכר לעומת בריכות ציבוריות, כי האוורור שבהם חלוש ביותר ודורש שיפוצים תכופים – וכי העובדות במרחב זה מקבלות במשכורתן 'תוספת רטיבות' כעובדי מכבסות וכדומה. בנוסף התברר כי ברוב 'בורות הטבילה' לא מותקנים מסנני מים – בניגוד לנהוג בבריכות ציבוריות (הדברים קשורים בהגדרות ההלכתיות לבניית מקווה, אם כי יש כיום ניסיונות להפעיל מקוואות בסטנדרט טכני מתקדם והלכתי גם יחד). 

אם לא די בכך, המים במקוואות אינם בהכרח מוחלפים כל יום – אלא על פי כמות המבקרות מדי לילה. בנוסף, רבים מעובדי המועצות הדתיות כלל לא מוכשרים לתפעל מקוואות שיתפקדו כיאות פשוט כי לא קיבלו את ההכשרה הנדרשת, ואילו רבות מהבלניות חסרות ידע קריטי ביחס לאחזקה תברואתית ראויה.

מצבם של המקוואות במדינת ישראל לא נוצר בחלל ריק: במשך שנים ארוכות מקוואות הטהרה במדינת ישראל פעלו כמערך שאיננו גלוי בדרכי התנהלותו ובמצבו התברואתי. זאת, כחלק מן הנוהג הדתי להתייחס אל ההליכה של אישה לטבילה כעניין פרטי של בני הזוג – מה שאפשר למערך המקוואות להתנהל באווירה של חוסר שקיפות בדבר דרכי האחזקה והניהול. למעשה, יכול להיות שאלמלא באה הקורונה אל חיינו, רוב הציבור לא היה יודע שאין בפועל פיקוח על המקוואות, לעומת הפיקוח הצמוד על הבריכות הציבוריות. 

סכנה אישית וציבורית

בתחילת עידן הקורונה, כשזרקור הופנה אל עבר בעיות התברואה במקוואות ונשים שיוועו למידע ביחס למצב ההיגיינה והחיטוי, הן נענו בעיקר בביטוי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". אלא שבמקרה הזה מדובר באמירה מסוכנת: דיבורים על גדלות המצוות ועל מאור הפנים של הצוות – כל אלו ככוסות רוח אל מול בריכה שורצת קוליפורמים. 
האמת היא, שאין דבר מקומם יותר מן ההבנה שמקווה המים שתפקידו לטהר, ביכולתו גם להיות כלי מלא סכנה. האמת היא שהציבור כולו בסכנה, כי במקרה של הדבקה לא רק האישה או האיש הטובלים במים מסכנים את עצמם – אלא גם כל מי שהם באים עימו בקרבה, כך שהאיום הוא בעצם ציבורי. 

זו הסיבה לכך שהחלטתי ליטול חלק בפעילות למען העלאת סוגיית התברואה במקוואות והשאלות הבריאותיות וההלכתיות הנובעות מכך. כמורת הלכה, כבלנית עם 11 שנות וותק וכמי שמכירה היטב את הזירה – הבנתי שעלי להשמיע קול צלול בנושא. יחד עם הרבנית ד"ר חנה אדלר־לזרוביץ', פרסמנו חוות דעת פומבית המזהירה נשים מפני היעדר פיקוח ממסדי בכל הנוגע לניקיון המקוואות בכלל, ומפני סיכון הדבקה בעת הטבילה בימי הקורונה, בפרט. 

"מבחינה הלכתית, אסור להיכנס לחשש סכנה אם אין אפשרות בטוחה לטבילה", קראנו יחד בגילוי הדעת. ביקשנו ועודנו מבקשות להבהיר: החשש לסיכון בריאותי – כמו גם חובות הלכתיות – אינם שיקולים שאפשר לזלזל בהם. לצד המחויבות ההלכתית בדיני הטהרה – יש לשמור על הגוף מכל סכנה: "להחמיר בשמירת דיני נפשות כל עוד בטיחות הטבילה אינה מפוקחת".

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – מהלכה למעשה:

מזה כשנתיים אנו נעים בתוך חוסר וודאות ואיננו יודעים מתי צילה של המגיפה יסור מעלינו. התווספות סוגיית המקוואות ותברואתן בוודאי מוסיפה לחץ אישי וזוגי. לכן, מעבר להשתדלות של גילוי אחריות אישית מצד נשים ובני זוגן, טוב יהיה אם מובילי קהילה ובעלי ובעלות סמכות דתית נוספים יסייעו בהבאת הדברים לכדי צלילות. 

המידע שמשרד הבריאות אסף ממקוואות שונים בארץ – בעיקר של נשים – משמעו שאיכות המים במקוואות שהשתתפו בסקר אינו משביע רצון, כוח האדם המפעיל את המקוואות אינו מספיק מיומן ומקצועי – ומהימנותן והיקפן של בדיקות איכות מים בשגרה אינו מספק. 

יש ליטול בשתי ידיים את הצעות מבצעי הסקר כי יוסדרו רישיונות עסק לכלל המקוואות ויאכפו התקנות כחוק; כי תתקיים הדרכה והכשרה של כוח אדם טכני וכן הכשרה של בלניות לשמירה על תנאי תברואה נאותים של מבנה המקווה ואיכות המים שבו. ומעל לכל זה – כי יתוגברו הבקרה והפיקוח על תנאי התברואה הנאותים על-ידי המועצות הדתיות והרשויות המקומיות, לצד נוכחות מטעם משרד הבריאות. 
לציבור הדתי קשה לעתים להפנים לעיתים שקיום מצוות לא בהכרח מבטיח שמירה ממה שנמצא תחת האחריות של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" – אבל אני אופטימית: סוף סוף נוכח שר לשירותי דת שמבין היטב עד כמה מדע איננו סותר תורה, סוף סוף משרד הבריאות מתפקד תחת שר שאיננו דורש איפול של מידע בגלל תפיסותיו החברתיות-דתיות לכאורה.

יש להודות למר עמיר יצחקי וגב׳ זהר הוברמן על שהצליחו לממש את שליחותם, למרות המהמורות הרבות. שיתוף הפעולה המצוין המתקיים כעת בין המשרד לשירותי דת למשרד הבריאות עשוי להביא לכך שלפחות בתחום המקוואות, אפשר יהיה לקיים מערך שמתפקד כיאות ומאפשר קיום מצוות בביטחון – וללא חשש בריאותי.

הרבנית שרה סגל-כץ, 
מורת הלכה מייסדת ומנהלת "מרכז גלויה" והמגזין המקוון "גלויה".
לפני כשנתיים עם התקנות הראשונות להתגוננות מנגיף הקורונה, פרסמה יחד עם הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ את גילוי הדעת ״ונשמרתן מאד לנפשותיכן״ על בעיות התברואה במקוואות והסכנות הכרוכות בכך.