תמי ומשה ברק הם זוג דתי-לאומי. גרים במרכז. ששה ילדים.
משה משתדל להתמיד בהשתתפות בשיעורי דף יומי. תמי הולכת כשמארגנים שיעור ממש מעניין.
את יעל, הבת הבכורה, הם שלחו לאולפנה בעיר הסמוכה. אולפנה איכותית. רמת לימודים גבוהה. חברה מעולה. חינוך לתורה וערכים.
לשניהם היה ברור שאחרי האולפנה יעל תתנדב לשירות לאומי. כך עשתה תמי וכך גם האחיות של משה. יעל התלבטה טיפה על שירות צבאי בעקבות שיחה עם חברה בוגרת שהתגייסה, אבל הנטייה העיקרית שלה הייתה לתפקיד בתחום הרווחה בשירות לאומי.
יום אחד, באמצע שנת הלימודים של כיתה י"א, חזרה יעל מהלימודים וסיפרה לתמי שמתחילה אצלם פעילות חדשה. כל שבוע תגיע מישהי, סוג של מדריכה, ותדבר איתן על שירות צבאי – מה זה אומר, מה האפשרויות והתפקידים השונים ודברים כאלו. נראית חמודה ומגניבה כזאת.
האוזניים של תמי התחדדו, ובערב היא סיפרה על כך למשה. גם הוא התקשה להאמין – האולפנה מביאה פעילות הסברה על גיוס? משהו לא הסתדר להם.
בשיחת הטלפון למחרת עם רחל ראש האולפנה, אישיות חינוכית-תורנית מדרגה ראשונה, התברר העניין. ראש האולפנה אמרה, שמדובר בעמותה שמתוקצבת על ידי משרד החינוך.
'אבל חשבתי שהאולפנה בעד שירות לאומי, וממש לא מעודדת שירות צבאי?' הקשתה עליה תמי.
'את צודקת' ענתה רחל, 'אבל המטרה של הפעילות הזו היא לסייע לאותן בנות שבחרו ללכת לשירות צבאי, ולתת להן מידע והכוונה'.
'אבל זה מיעוט קטן מהבנות. למה בגלל זה עושים פעילות לכולן?'
'כי משרד החינוך החליט שהעמותה הזאת תוכל לפעול גם בקרב בנות שמתלבטות, ולהזכירך, יעל גם קצת התלבטה. האמת שקשה לנו להתחיל לבדוק מי בדיוק התלבטה ובאיזו רמה, אז החלטנו כבר לעשות את הפעילות לכולן. בסופו של דבר זה גם ממלא לנו שעה במערכת'.
תמי לא הרפתה – 'אני מבינה שלא צריך להזניח את הבנות שהחליטו להתגייס, אבל אתם לא יכולים לתת את המידע וההכוונה לבד? אתם לא מבינים שאתם משדרים לבנות לגיטימציה למסלול הזה? חשבנו ששלחנו את יעל לאולפנה תורנית'.
רחל נאנחה – 'את צודקת. זה ממש לא אידיאלי מבחינתי. אבל בואי נאמר את זה בעדינות - המסר שקיבלתי מהממונים עלי, זה לאפשר את הדבר הזה. חוצמזה, זוג הורים פנה אליי, ואמר שזה לא בסדר שאנחנו מחנכים דווקא לשירות לאומי ולא מניחים בפני הבנות את כל האפשרויות, ויש גם רבנים שמתירים וכו' וכו'. אני יודעת מה עמדת הרוב המוחלט של הרבנים, ורוב ההורים, אבל לא מתאים לי לפתוח מלחמת עולם על זה. אל תדאגי, נעבור את זה ויהיה בסדר בע"ה'.
תמי ומשה דווקא כן דאגו, אבל לא היה להם ממש מה לעשות בעניין. גם הם קיוו שיהיה בסדר.
זה לא בדיוק מה שקרה. אותה מדריכה מגניבה הלהיבה את הבנות על שירות בצבא והתאמצה לשכנע מתלבטות. כשהמורות שנכחו בפעילות ניסו למחות על כך שזה ממש, אבל ממש, לא מתאים לקו החינוכי של האולפנה, היא נופפה להם בתקנה של משרד החינוך.
מהשכבה של יעל התגייסו הרבה יותר בנות ממה שהיה מקובל באולפנה עד אז. ההתנגדות התקררה, אחוזי הגיוס עלו, והצוות הרים ידיים. זה כבר היה גדול עליהם.
יעל כיום משרתת כמש"קית ת"ש בגולני. החיילים מתים עליה, והיא מכירה כבר את כל שירי המסייעת. היא מרגישה שהיא ממש עושה דבר חשוב ומקדשת שם שמים, גם אם מבחינה דתית היא לא מה בדיוק שהייתה, ולמרות שצניעות זו לא בדיוק ההגדרה המתאימה למציאות הסובבת אותה.
לתפארת משרד החינוך.
הכותב הינו אבנר פורת, ראש תחום מדיניות ציבורית בארגון חותם