'וסוכה תהיה לצל יומם":בין הארעי לקבוע

'וסוכה תהיה לצל יומם" (ישעיה ד', ו').
אנחנו כבר בעיצומו של חג הסוכות, חג יפה וססגוני. יותר מכל, זהו חג שמסמל עבורי את היציאה מהשגרה והקבע. בראש ובראשונה, עצם היציאה מהבית שלנו, מהנוחות של המטבח – פינת האוכל, חדר השינה הנעים והסלון המרווח.. אל סוכה שבנויה כחדר משפחתי אחד גדול, שיש בו שולחן אוכל ומזרונים לשינה על הארץ. ופתאום, הכול משתנה. כשאין את הבית והמסגרת הקבועה והרגילה, השינוי מורגש. אולם יש בחג הסוכות, גם איזשהו פרדוקס מובנה, באותו הקשר של קבע וארעי. מצד אחד, עלינו להרגיש את הארעיות של החיים, ולצאת מבית הקבע הבטוח והיציב שלנו – אל הסוכה, שהיא מבנה המיועד לזמן מוגבל. אך מצד שני, אומרת המשנה - "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי". כלומר, את הסוכה עצמה צריך להשתדל להפוך להיות "קבע", כמו בית. מרבית ההלכות הנוגעות לסוכה, מכוונות לכך שעלינו להפוך את הסוכה לדירה של קבע ואת אורח החיים הקבוע להעביר את הסוכה. יש לדאוג ליציבותה, כך שתהיה כמו בית. להשתדל שלא להרגיש בה "ארעיות" אלא ביטחון מלא וגמור, כמו בבית. אז מה נכון? האם צריך להרגיש ארעיות או קבע? "סוכה" או "בית"? 
נזכרתי במחלוקת המשפחתית השנתית שלנו, ביחס לקמפינג בחופשת הקיץ. מצד אחד, כולנו רוצים קצת להרגיש חופש "אמתי", בחיק הטבע ממש – תחת אלפי הכוכבים שבשמיים, בתחושת שלווה אינסופית וללא מגבלות של מלון ואירוח מוקפד ונוקשה. אולם, לא כולנו אוהבים לחוש באופן כל כך נוכח את האדמה והטבע החי בגופנו, ולכן אנחנו מנסים למצוא את האיזון שיאפשר גם וגם. גם לחיות ולישון בחוץ, אבל עם מקסימום הנוחות האפשרית... בדמות אוהלים מדונדשים, מזרוני שטח מתנפחים בסטייל, מיטב ההמצאות והטכנולוגיות האפשריות למטבח הנייד וכו'. בקיצור, לדגם את הקמפינג. לא באמת להיזרק באיזה "חושה" על המים ובתוך הטבע, אבל עדיין לקרוא לזה לינת שטח. וגם במקרה הזה, אי אפשר לברוח מהפרדוקס. מה בעצם אנחנו רוצים להרגיש? את הטבע החופשי והמוגבל, שישפיע על נפשנו המקובעת והממוסגרת – או בעצם, להיות בטבע אבל לא באמת לחוות אותו, אלא להכניס אליו בכוח את הבית וכל סממני הנוחות והיציבות החומרית שאנחנו כל כך תלויים בה? ובהמשך למשל הזה, אפשר לשאול גם על חג הסוכות  – האם נכניס אל הסוכה גם את ה"מסכים" השונים המלווים את חיינו? את המיטה הנוחה שלנו? מה עוד נתקין בסוכה, כדי דווקא לא להרגיש בה את ה"טבע" אלא להמשיך את החיים הקבועים והנוחים שלנו גם בתוכה? אולם אז, החוויה המיוחדת של ה"ארעיות" בסוכות, מה יהא עליה? 
כדי לנסות לענות על הפרדוקס הזה, ננסה להביט כמו במשל, על שני גרמי שמיים שמככבים בהלכות חג הסוכות. אחת ההלכות המוכרות היא "שתהא צלתה מרובה מחמתה", לאמור - אסור שבסוכה שלנו יהיה יותר מדי חם, כדי שלא נרצה לברוח ממנה. סוכה צריכה הרבה צל, כדי שיהיה לנו נעים לשבת בה, בכל שעות היום. אם הסוכה שלנו לא מספיק מוצלת, היא פסולה. מי שמרגיש בה חום עד כדי אי נוחות – נקרא "מצטער" והוא פטור לגמרי מלשבת בה. 
מאידך, אין אפשרות לכסות אותה בכיסוי הרמטי – לא בגג כמו בבית וגם לא בבד או מחיצה שיסתירו לגמרי את הכוכבים שבשמיים. אותו "סכך" או גג, צריך להיות דווקא מחומרים טבעיים, כדי שיזכירו לנו את הטבע שבחוץ. 
למעשה, אנחנו מדברים על שני גרמי שמיים שמככבים בהלכות האלו – שמש וכוכבים. על הכוכבים אנחנו מצווים להביט, ומהשמש עלינו להסתתר. ומדוע? נתחיל מהשמש, שמשמשת בחג הזה בתפקיד מרכזי גם במגילת קהלת, אותה אנו נוהגים לקרוא בחג הסוכות. השמש בקהלת, היא סמל לכל מה ש"קבוע" בעולם שלנו, ולא דווקא במובן החיובי. "אין חדש תחת השמש", הפסוק המפורסם והשגור בפי כל, מקבע בתודעה שלנו שהעולם הזה אין בו התחדשות. שמש היא סמל לדבר מאוד נוכח, ברור, יציב ובלתי משתנה. כשאנחנו בטוחים במשהו אנחנו אומרים "כשמש בצהריים" או "ברור כשמש", כשידוע לנו בוודאות שמשהו עתיד לקרות אנחנו מצטטים את הביטוי "אני בטוחה בכך, כמו שאני יודעת שמחר תזרח השמש"..., כך גם על דרך השלילה - אחד הניסים הגדולים שקרו לעמ"י, היה באמצעות עמידתה דם של השמש בגבעון, על אף טבעה הברור והמובהק – שלעולם איננה עומדת מגלגולה. ביטוי זה כלפי השמש, מופיע גם אצל מנהיגים בהיסטוריה שכינו את עצמם בשמה של השמש, כדי שעמם ישתכנע שהם הדבר הכי מזהיר ויציב שיש להם, שמעולם לא יתחלף. 
והנה, בחג הסוכות – אנחנו משתדלים להסתתר מהשמש הזאת. ממילא אפשר להבין, שאנחנו מסתתרים מהקביעות, מחומות הביטחון שיש לנו בחיים, מכל הדברים החיצוניים שגורמים לנו להרגיש ששום דבר לא עתיד להשתנות. אנחנו מעדיפים לחסות בצל. אלא שלא סתם צל אנחנו מבקשים, אלא צל שכינה – צילא דמהימנותא, על פי הזוהר. וזוהי הסוכה. משמעותה המילולית של הסוכה היא הצל שלה. היא נקראת על שם מה שסוכך מעליה, ולא על שם דפנותיה או קורותיה. כל עניינה הוא תחושת הסיכוך וההגנה שהיא מעניקה לנו. מפני מה? מהשמש! בנמשל, אנחנו רוצים להרגיש שאין אנו מעוניינים באותו קיבעון של השמש, לא עוד ביטחון מופרז בחומר, בשגרה ובידוע. אנו מבקשים הגנה מפני אותו גרם שמיים, ומעדיפים לחוש ביטחון מלא אך ורק בהשגחה של השכינה עצמה, כשהמבט מופנה כלפי מעלה, כלפי שמיא. 
והכוכבים? מה הם מסמלים לנו? לכאורה, לכוכבים אין מטרה בפני עצמם. הם לא כמו הירח שבאמצעותו הלילה מואר ונמנים החודשים. תכונה אחרת יש לכוכבים, והיא ראיית העתיד והמזל. כוכבים ומזלות, הם תכונה עתיקת יומין, שעל פיה נהגו בתרבויות רבות ושונות, לקרוא על פי מפה מיוחדת את מזלו וגורלו של האדם, את תכונותיו וכוחותיו השונים. אלא שדווקא על עם ישראל נאמר, שהם "למעלה מן המזל". כלומר, למרות שיש בוודאי רמזים וגילויים בכוכבים, על שעתיד להיות, לאדם יש את האפשרות לשנות את גורלו, את מזלו ואת טבעו. באופן קצת חתרני, ניתן לומר כי דווקא התבוננות בכוכבים, יכולה להזכיר לנו כי יש בכוחנו להשתנות, להתגבר על ההרגל ועל הטבע, להתחדש ולצאת מהקיבעון ומהגורל הצפוי.  
אם כך, נדמה שניתן לפתור במעט את הפרדוקס. איננו בורחים מן הקבע והיציבות על מנת להחליפם באחר. הרעיון של סוכות איננו יציאה מן הבית הבטוח אל הסוכה הארעית, אלא יציאה מהגג היציב שלראשנו, אל חסות הסכך - שמטשטש את בהירות השמש ומגלה מבינותיו את הכוכבים.