לפני כשבועיים, פורסם שבית הדין הרבני בירושלים פסק כי סרבן הגט הוותיק ביותר, היושב כבר 17 שנים בכלא, ישוחרר ממאסרו על פי בקשתה של אשתו, צביה גורודצקי, לה הוא מסרב לתת גט.
בעקבות הפסק, פורסם באתר זה מאמר של עורכת הדין ניצן כספי שילוני תחת הכותרת: "הפתרון היחיד לעגונות - הפקעת קידושין". במאמר ישנן הנחות יסוד שגויות לצד פסול מהותי בעצם השיטה.
ביסוד מאמרה, עומדת הנחה נסתרת-למחצה כי כל עגונה ניתן להתיר וממילא נותרה השאלה כיצד לעשות זאת. היא טוענת: "כאישה מאמינה בעצמי לא הייתי מסוגלת לשאת את הדברים שנאמרו לצביה בבית הדין, לא יתכן שההלכה יכולה להיות כל כך אכזרית".
עמדה זו מנוגדת להנחת היסוד של התורה שאשת איש אסורה לעולם בלא גט או מיתת הבעל. אמנם בכל הדורות השתדלו גדולי הפוסקים למצוא היתר לעגונות, אך תמיד היו ותמיד יהיו נשים שלמרבה הצער לא קיימת דרך להתירן להינשא. מעולם לא עלה על הדעת לעשות את דברי התורה פלסתר כאילו ניתן להתיר כל אישה ונשאר למצוא את הדרך.
אמנם, ההלכה נותנת בידי בית הדין מרחב משמעותי מאוד: ניתן לכפות על בעל לתת גט באמצעות ענישה גופנית ("מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"). עורכת הדין טוענת, שכשייצגה בעבר אישה בפני בית הדין הרבני וביקשה לבטל את נישואיה ענה לה הדיין: "אם אעז לעשות כן, יתלו נגדי פשקווילים בכל בני ברק וירושלים". מלבד לשון הרע וביזוי תלמידי חכמים שיש בטענה הזו, הצביעות שבה זועקת: מדוע עורכת הדין מעולם לא העלתה את הדרישה לאפשר ענישה גופנית לבעלים מעגנים עד שיתנו גט על אף ההיתכנות ההלכתית לעשות זאת? ככל הנראה מאותה סיבה בה היא מאשימה את הדיין: אם תעז לעשות כן, ידברו נגדה בתל אביב...
נמצא שעורכת הדין מעדיפה בצורה ברורה את ערכי תרבות המערב על פני ההלכה ומבחינתה, שפחה תירש גבירתה; אם לא כן מדוע ניתן לדרוש מהדיינים לכופף את ההלכה, אך לא ניתן לדרוש מהמחוקק לכופף את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"?! האם ההלכה חשובה פחות מעקרונות הדמוקרטיה?! האם הפגיעה ב"זכות האישה לחירות" חשובה בעיניה יותר מאשר "זכותו" של הבעל המעגן שלא לקבל מלקות?! זהו סדר עדיפויות ערכי מערבי ומעוות המעמיד את "שיח הזכויות" מעל ההלכה.
לצד הנחה נסתרת-למחצה זו, נמצאת במאמר הנחה מפורשת שהפתרון לבעיית העגונות הוא הפקעת קידושין ונותר רק למצוא בית דין שיחתום על פתרון זה. עורכת הדין לא קבעה מה הבעיה וחיפשה פתרון, אלא החליטה שיש פתרון של הפקעת קידושין וחיפשה בית דין שיחתום עליו. תקעה את החץ ולאחר מכן ציירה סביבו את המטרה. עמדה זו סותרת את הנחת היסוד של פסיקת ההלכה: בהלכה שואלים שאלה ומחפשים תשובה. לא מחליטים מה התשובה ועל פיה מנסחים נכון את השאלה.
במקום אחר טענה עורכת הדין כביכול בשם ההלכה: "אין בית דין אחד רשאי לברר האם בית דין אחר טעה, ולכן שגה בית הדין הרבני בירושלים כשביקר את גופו של פסק הדין של בית דינו של הרב שפרבר". זהו עיוות של סדר השתלשלות האירועים: הרב שפרבר ובית דנו הם אלו ש"בדקו" אם בית הדין הרבני שקבע שאין להתיר את העגונה – טעה. בתשובת בית הדין הרבני העמידו אותו הדיינים במקום בדיוק בנקודה זו.
כעת נעבור לפסול המהותי שבשיטת הפקעת הקידושין: הנישואין בישראל אינם מערכת אנושית-הסכמית גרידא, אלא מערכת הקשורה לעולם הקדושה. הקידושין מפקיעים את המשפחה מלהיות מערכת אנושית-הסכמית ומכניסה אותם לתחום הקדושה. הבעל מקדיש את אשתו באמירתו: 'הרי את מקודשת לי', והיא מממשת את הקדושה.
האיש מחיל את הקדושה השמימית על החיבור ביניהם והאישה מוציאה אותה אל הפועל. מוחלטות הקידושין הינה כהקדש. על פי התורה, הזוגיות מכילה שותף שלישי; הקב"ה. הקשר מקבל תוקף אלוקי. חיי האישות בישראל אינם שעבוד ארצי בין איש לאשתו, אלא הקדש של החיים לבניין בית ישראל, עבדות לה' לתיקון עולם. האיש והאישה הישראליים הנישאים, נעשים אדם, מתחברים חיבור אמתי למען השתתפותם בבניין הנצח הישראלי. (נושא זה זכה לאחרונה להרחבה ולהעמקה בחוברת "משפחה – אישות מהות והגדרות משפטיות" מאת הרב יעקב יקיר בהוצאת מכון "תורת המדינה").
ההצעה לפתור את בעיית העגינות באמצעות הפקעת קידושין, קוברת את ברית הנישואין ואת מוסד המשפחה. מכאן ואילך ידע כל זוג שמתחתן, שנישואיו מוטלים בספק; אין נאמנות, אין וודאות, אין חיבור אמתי ואין ברית. רק "בחזקת" ו- "עד שיוכח אחרת". אולי ביום מן הימים יפקיע בית הדין של הרב שפרבר את קידושיו ויתברר שבני הזוג לא היו נשואים מעולם!
בעוד תרבות המערב הליברלית תוקפת את מעמד המשפחה מכל עבר - כעת הוא מותקף בשם עמדה "הלכתית" כביכול. מדובר באסון לכל מי שמעמד המשפחה היהודית יקר בעיניו.
בשולי הדברים ברצוני להתייחס לנקודה נוספת שהעלתה עורכת הדין. היא טוענת: "גב' גורודצקי, "עשתה לה רב" כשפנתה לרב שפרבר ובית דינו והיא מקבלת עליה את פסק דינם". זאת, לאחר שפנתה לפני כן לבתי דין נוספים ולא קיבלה את פסקם, ויש בהחלט מקום להניח שגם את פסק בית הדין הזה לא היתה מקבלת אילו מסקנתו היתה שאין דרך להתירה, והיתה פונה לבית דין נוסף... היא החליטה שהיא מותרת וחיפשה מי מוכן לחתום על ההיתר. זה לא נקרא לעשות רב.
גם אם הנחה זו אינה נכונה, בנושאים חמורים אלו לא כל אחד יכול לעשות לו רב ולא כל רב רשאי וראוי להורות בהם. אחר מחילת כבודו של הרב שפרבר, אעתיק כאן דברים שכתב הגר"א שפירא זצ"ל: "כשהיה העולם כתיקונו ידע כל ת"ח ורב את מגבלותיו שפלוני מסוגל לפסוק בעניינים של חלק א' מיו"ד, ועל ס"ת ומקווה למשל יהסס ולא יפסוק ללא התייעצות עם גדולי תורה, וכ"ש בכשרות גיטין וקידושין שדורשים דרגה גבוהה יותר של כושר הוראה, ובשאלה של עגונה אפילו רב חשוב נמנע מלפסוק מבלי לשאול את רבותיו גדולי הדור המוסמכים, ובעניינים של כלל ישראל רב רגיל, או ראש ישיבה שלא מפורסם ששולט בכל חדרי תורה ומוסמך לפסוק הוראת בכל מקצועות התורה לא היה עולה על דעתו לגלות ברבים את חוות דעתו להלכה ולמעשה".
הכותב ערך את החוברת "משפחה – אישות מהות והגדרות משפטיות" מאת הרב יעקב יקיר בהוצאת מכון "תורת המדינה"