האם נשכיל להתמקד בגורם המאחד בינינו?

יום צום תשעה באב, אתר כיפה מתמקד במחאת בני קהילת יוצאי אתיופיה שגרמה לכולנו לחשוב על השסע, השנאה והגזענות שבקרבנו. יום טוב דסטה כותב על קיומנו כעם שמתנקז לרגע המיוחד - בו כל אחד ואחת יכולים לעשות את המינימום ולהביא למציאות טובה יותר

יום טוב דסטה
ח באב התשעט
,
09 באוגוסט, 2019 18:34
יום טוב דסטה

יום טוב דסטהצילום: הותר לשימוש

מחאת בני הקהילה האתיופית שהתרחשה בתחילת חודש יולי נעלמה מן העין ואולי גם מהלב של החברה הישראלית כולה. אחרי שהכותרות בעיתונים התחלפו, אחרי שהאייטמים בטלוויזיה וברדיו נדמו, החלטנו באתר כיפה להקדיש את תשעה באב, יום חורבן הבית למחאה החשובה שהמחישה לנו עד כמה לצערנו, השנאה, השסע והשיסוי עדיין קיימים בקרבנו. 

"המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה להיות אהבת האדם והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות" (מידות הראי"ה, אהבה)

תשעה באב הוא אולי הסמל הבולט ביותר לתקופות קשות וכואבות בפולקלור היהודי, האבל נקבע לאחר חורבן העיר ירושלים ואתה האחדות והערבות הדדית בעם שנהרסו כליל, הצער והכאב מקבלים מקום משמעותי בליבו של כל יהודי. כמעט בכל קהילה יהודית נמצאו מסורות ייחודיות לביטוי האבל. ביהדות אתיופיה, למשל, נהגו לצום ולהתאבל תקופה שנמשכה מתחילת חודש אב עד י"ט באב, צום לאורך כל היום מלווה בקינות וסליחות מיוחדות ורק בלילה מתירים אכילה, תוך הימנעות מאכילת בשר. כיום הקהילה נוהגת כמנהג עם ישראל. מעבר למנהגי האבלות וזיכרון החורבן והאובדן, תשעה באב משמש גם כמצפן חברתי המצביע באיזה כיוון לא כדאי ללכת.

שנאה עולה ביוקר

אחווה, אחדות וערבות הדדית לא היו חלק מהלקסיקון שהרכיב את המבנה החברתי בעם היהודי בתקופת בית שני. אלה שכן הרכיבו אותה היו בעיקר: מחלוקות, כתות, סיעות והתפלגויות, העיקריות ביניהן- הכהנים, הפרושים, הצדוקים, האיסיים, הפילוסופיה הרביעית, הקנאים והסיקריים. המחלוקות סביב נושאים של דת ומדינה, פוליטיקה ואופן הפעולה כנגד הרומאים הובילו את העם לרמות אחרות של שנאה וקיטוב חברתי. בזמן שכל צד בטוח שהוא הצודק ורומס ומשפיל את הצד השני, החלו להתפתח התפרצויות ועימותים אלימים שבסופם מלחמת אחים, יהודים נהרגים מכל הצדדים והמעמדות, ילדים לצד נשים- כרוניקה ידועה מראש. 


שסע שסע תרדוף

קשה מאוד להתעלם 'מרמז מטרים' בסיפור החברה הישראלית ולא לתהות על ההשוואה המתבקשת בין מצבנו החברתי כיום לבין המצב החברתי בימי בית שני. האווירה החברתית בשנים האחרונות בתקשורת וגם ברשתות החברתיות היא קשה וכואבת. פלגנות, הסתה, השמצות והשפלות שמעמיקים את השסעים, יוצרים תחושה שאין פה עם אחד ומאוחד שהתקבץ במטרה לחיות יחד, אלא מספר שבטים שונים ומפולגים שעסוקים במאבקים על מוקדי כוח ושליטה, ובדרך אל הצמרת השלטונית כל צד רומס ועוין את האחר. כל אחד ממהר לאמץ דעה ומתחפר בעמדתו ותורם את חלקו לשסע המתרחב- ימין מול שמאל, חילונים מול דתיים, מזרחים מול אשכנזים, עניים מול עשירים, שסע מעמדי, מגדרי, ולאומי. אז כמו היום, לגיטימצית ריבונות העם היהודי בארצו נמדדת על פי המצב החברתי והפנימי הקיים, סכסוכים פוליטיים וקונפליקטים תמיד יהיו. האם הפעם נשכיל להתמקד בגורם המאחד בינינו ונשאף לאחווה או שנתרסק לפילוג ושנאה?

"אני אחיך אל תשכח"


המחאה האחרונה(הנשכחת) שהסעירה את החברה כולה ובמיוחד את קהילת יוצאי אתיופיה, סביב הירי שגרם למותו הטראגי של הצעיר סלומון טקה ז"ל, רק לכאורה הייתה הטריגר שגרם להתפרצות התסכול והייאוש שחווים אלפי ישראלים ממוצא אתיופי במשך שנים ארוכות ממצבם החברתי. לאורך כל השנים היו נורות אזהרה שנדלקו והתריעו כי המצב עגום וקיימות אפליה, שיטור יתר, אלימות וגזענות בפרט, כלפי ישראלים ממוצא אתיופי. 

בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, דרשה הרבנות מעולי אתיופיה, לעבור תהליך גיור "מקוצר", שכלל טבילה, הצהרה על אימוץ החוקים הרבניים ובנוסף טקס של חידוש ברית המילה לגברים. מאוחר יותר בזמן העלייה, במחנות המעבר באתיופיה ולאחר מכן גם בישראל, נשים נדרשו לקבל את זריקת ה"דפו-פרוברה" במטרה להביא לצמצום הילודה, לעתים תוך הפחדה ואיומים. בשנות ה-90 נחשפה פרשת השמדת מנות הדם של תורמים ממוצא אתיופי כחלק ממדיניות של ארגון מד"א. הונאת תרומת הדם הוציאה אלפים להפגנות מול משרד ראש הממשלה שנתקלו באלימות משטרתית קיצונית שכללה ירי בגז מדמיע וכמעט נגמרה בירי חי. רק בדצמבר 2016 הותר האיסור להשתמש בתרומת דם של יוצאי אתיופיה. מאז ועד עצם היום הזה איני תורם דם.

בשנת 2012 נחשפה פרשה בה תושבי קריית מלאכי לא רוצים אתיופים בקרבתם, הם סיפרו שלא ימכרו או ישכירו דירות ליוצאי אתיופיה, כי הם "חוששים" לערך הדירות. הצעיר יוסף סלמסה מוצא את מותו לאחר מעצר אלים ביותר, המשפחה התלוננה למח"ש וקיבלה איומים מהמשטרה להסיר אותה. משפחתו מעולם לא ראתה את הגופה. סרטון החייל דמאס פיקדה מוכה ומושפל בידי שוטר ומתנדב בשנת 2015 ולאחריו הואשם בתקיפת שוטר, עורר זעם ציבורי רב והוכיח שוב כי המשטרה משתמשת באלימות כלפי צעירים אתיופים. שלוש שנים אחר כך פיקדה הוא קצין סייבר מצטיין בצה"ל. רק השנה נהרגו יהודה ביאדגה וסלומון טקה ונוספו לרשימה של צעירים שנהרגו, לאורך השנים, מירי לא מוצדק של שוטרים. לכל המקרים מצטרפים אירועים של הדרת תלמידים מבתי ספר, מניעת כניסה למועדונים, ושלל התבטאויות גזעניות והיד רועדת ונטויה. קהילת יוצאי אתיופיה סוחבת על גבה שנים של מקרי גזענות, טיפול לקוי של הרשויות, שיטור יתר ואלימות, וחוסר אמון כמעט מוחלט במערכות הצדק במדינה, אך בעיקר תחושות של זרות, השנאה ואי שייכות לחברה הישראלית. ועדיין עוד לא מאוחר, אפשר לחיות אחרת.

ניקוז יהודי. כל קיומו של העם היהודי, הנמשך אלפי שנים, מושתת על זיכרון קולקטיבי, העבר נלמד ומעולם לא נשכח ולכן מאפשר לאומה לנוע קדימה. קיומנו מתנקז לרגע המיוחד הזה שבו כל אחד ואחת יכולים לעשות את המינימום ולנסות להביא למציאות מעט טובה יותר ולבחור איך להסתכל על האחר בעין טובה, איך לבטא מילים ולהתנסח בצורה שלא פוגעת ומשפילה וגם איך לסלוח בעיקר לעצמך. העבר אמנם מאחורינו אבל אם נתעלם ונסרב ללמוד ממנו נחזור על טעויות שגררו לחורבן העם היהודי והרס העיר שלשמה כולנו כאן.

יום טוב דסטה, הוא איש פרסום ושווק בדיגיטל, נשוי ואב ל-2 ומתגורר בכפר אלדד

 

לכל המאמרים בפרויקט "לא עוד שנאת חינם"

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
10.08.2019

1. יפה כתבת! (אפרת)

דווח על תגובה לא ראויה
11.08.2019

2. כל מילה (הדר)

מעולה ומדויק!!!

דווח על תגובה לא ראויה
11.08.2019

3. הפרד ומשול (אור)

לצערי כיום זוהי השיטה המכתיבה את החיים במדינת ישראל.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
יו"ר מועצת יש"ע הבא? אפי איתם צילום: פלאש 90. יוסי זליגר

אפי איתם: "לא תהיה לנו ברירה אלא לחסל את הגרעין האיראני"

קרא עוד