מחאת בני הקהילה האתיופית שהתרחשה בתחילת חודש יולי נעלמה מן העין ואולי גם מהלב של החברה הישראלית כולה. אחרי שהכותרות בעיתונים התחלפו, אחרי שהאייטמים בטלוויזיה וברדיו נדמו, החלטנו באתר כיפה להקדיש את תשעה באב, יום חורבן הבית למחאה החשובה שהמחישה לנו עד כמה לצערנו, השנאה, השסע והשיסוי עדיין קיימים בקרבנו.
אני מסתכלת סביב, באנשים שמקיפים אותי ואני לא רואה גזעניים. אני גם בטוחה שאין מישהו מהגולשים של אתר כיפה שעונה להגדרה הקלאסית של גזען. יש כאן מישהו שלא ישתה מאותה הברזייה שאדם ממוצא אפריקאי שתה ממנה? יש כאן מישהו שלא יעלה לאוטובוס עם אנשים כהי עור? אנחנו לא שם וזה מעולה אבל זה גם מרחיק אותנו מההבנה לליבה של קהילה שלמה שמדממת.
אני לא דוברת הקהילה ולא מייצגת את בניה, אני רק אימא מאמצת לילדים שנראים שונה מאיתנו. הגדול שלנו מלוכסן והמרכזית ממוצא אתיופי והקטן לבנבן (בכוונה לא כתבתי רגיל! כי הסמנטיקה היא הדרך שבה אנחנו תופסים מציאות) . אנחנו משפחת זברה כזו. אני יכולה להרשות לעצמי להיות עם ולהרגיש בלי. אני יכולה להשקיף על המציאות ולהחליט שזה לא נוגע בנו כי סהכ אנחנו באיזה מיין סטרים דמיוני והילדים שלנו איתנו. ובאמת רוב הזמן זה מה שאני עושה- נהנית מהבועה שאנחנו חיים בה ומאמינה שזה מאפשר לילדים שלי גדילה בריאה ועיצוב עמוד שדרה של בטחון עצמי , מוקפים בחברים שגדלים איתם מגיל קטן. מדי פעם נסדקת לה בועת הנוחות הזו ומזכירה לי שהעולם הזה קשוח עבור מי שנראה שונה.
דודי , איש יקר ואהוב, מאיר פנים ומחנך לסבלנות ואהבת האדם. אדם שאני מאוד מעריכה. כשהוא שמע שאנחנו פתוחים לאימוץ של ילד אתיופי הוא כעס וזה מחזה נדיר לראות אותו כועס. את הילדה המתוקה שלנו הוא לא זכה להכיר כי היא הגיעה אלינו כמה חודשים אחרי שנפטר. אין לי ספק שהוא היה אוהב אותה אהבת אמת, אני בטוחה שהוא היה מפנק אותה ומצחיק אותה וגאה בה ושמח בה מול כל החברים שלו בבית הכנסה. אז מה היה שם באותה השיחה? זה לא גזענות. זו תחושת ריחוק ממה שאינו נראה כמוך זה האמונה התת מודעת שאתה דג והם ציפור וזה לא יכול להתחבר. גזען חושב שהאדם השחור הוא נחות אבל אנחנו לא גזעניים אנחנו פשוט מחזיקים בתפיסה שאומרת שיש הם ויש אנחנו.
כשהילדה המתוקה שלנו נכנסה לחיים שלנו אלינו ביום בהיר אחד, יחד איתה נכנסה שמחה גדולה ואור גדול . באותו היום נכנס גם כאב שלא חשבתי על קיומו, אבא שלי הפסיק לדבר איתנו כי הוא כעס. הוא כעס שהכנסנו למשפחה, לסביבה האינטימית , לקן הפרטי, לניראות כלפי העולם משהו שהוא שונה ונושא על גביו שק של דעות שדבקו בו- פרימיטיבי, לא מפותח. בעלי ואני קיבלנו החלטה – לא לריב עם העולם ולא לריב עם אבא שלי. החלטנו לתת לו את הזמן להתרגל לרעיון , להכיר אותה ולהתקרב אליה בקצב שלו. גם אם זה ייקח שנים. וזה לקח שנים. הילדה שלנו כבר תלמידת בית ספר ושבוע שעבר הורים שלי לקחו אותה אליהם לקייטנת סבא סבתא. הם שלחו אלינו כל יום עשרות תמונות מהאטרקציות שיש לעיר הגדולה להציע. בתמונה אחת רואים את אבא שלי מחבק את הילדה החומה שלנו והיא מחבקת אותו בחזרה והעיניים של שניהם בורקות מאושר ומאהבה. לקח שנים של סבלנות ונחישות במסר הזה- היא שלנו , היא שייכת וזה היה שווה את זה ברוך ה'.
בזכות הילדה שלי, אני מרגישה לפעמים קצת אתיופית בעצמי. כואבת כאב אתיופי כשעוד צעיר הותקף , חושבת מחשבות אתיופיות כשאני שומעת סיפורים של חוסר צדק וחוסר היגיון ובוכה דמעות אתיופיות על אברה מנגיסטו (תקראו את סיפור הרקע שלו ) .
יחד עם זה לא תראו אותי בין המפגינים במחאות העדה . אני יכולה להביא אלף סיבות למה אני לא שם גם לו זה היה מפגן שקט בלבד. אבל בסוף זה פשוט הנחות וההעדפה שלי לחיות בבועה שלי על הערסל בגינה של הדשא הסינטטי . אני גם לא יודעת בשלב הזה , איך להסביר את הענין לילדים שלי. בחרנו לגור ביישוב עפרה שזה יישוב מגוון מאוד. יש פה בני העדה האתיופית ובני שבט המנשה כך שהילדים שלנו לא מרגישים מאוד חריגים. בשבילנו זה איכות חיים. וזה יישוב כך שכל החברים שלהם גדלים איתם מגיל קטן בטבעיות מופלאה. בועה, כבר אמרתי?
יום יבוא והם יצאו מהקן, יום יבוא והם יפגשו אנשים שרואים בהם משהו אחר , לא מחובר אלינו – נציגי המיין סטרים, ההארד קור של החברה הסרוגה ...עלק וזה הפחד שלי. במקום בו נגמרת השליטה או לפחות אשליית השליטה שם מתחילים הפחדים.
עד אז יש עוד זמן ואני כאן לכתוב בקטן על הדברים הקטנים שביומיום. זה יכול להיות ילד שאומר לבת שלי – את בצבע קקי, ילדות מכיתה ו' שלא נתנו לה להצטרף למשחק של תופסת צבעים – כי אין לך את צבע העור הנכון. ואלה הנקודות שכל אחד מאיתנו יכול לקחת לחיים הפרטיים שלו ולדרך בה הוא מציג את העולם לילדיו ולתלמידיו . אם מגיל קטן נשתמש במינוח ''צבע עור'' אז נגדיר לעצמנו שורדוורד אפרסק הזה הוא הצבע של העור של בני האדם- שזה הנורמה. הנה הצעה- להוציא את המינוח הזה מהשיח. אין צבע עור. יש מגוון גדול בעולם שה' ברא. אם נפסיק לצייר דמיות רעות בצבעים כהים , אם נתחיל להוסיף בספרי ילדים דמויות עם מראה מגוון.
ואם נראה קטלוגים ופרסומות שמככבים שם ילדים לבנבנים בלונדיניים בלבד, נבין שמשהו לא בסדר בתמונה הזה . ואחרון חביב- אם נפסיק להגיד למשפחות זברה כמונו או כאלה שהתחתנו עם בני העדה ''כל הכבוד'' משל עשינו פה חסד עם השונה,
או אז נדע כחברה שאנחנו בכיוון הנכון.
נעה שפר, מעבירה הרצאות מטעם מדרשת עפרה ובעלת עמוד בפייסבוק ''נועה מדברת אימוץ''