לפני יומיים נפתחה תערוכת האמנות "כוחה של מילה" במכללת ספיר שבדרום. לכאורה, לא חומר שממנו עושים כותרות וחדשות, אבל רק לכאורה. התערוכה ייצרה כותרות בכל כלי התקשורת עוד לפני שנפתחה, כך שהיא מצליחה להדגים יפה מה כוחה של מילה - ובעיקר מה כוחה כשהיא נקראת מתוך קביעות מחשבתית.
בתערוכה החדשה מוצגות עשרות יצירות של יוצרים שונים, מוכרים ומוכרים פחות, אך את ההצגה גנבו דווקא שלוש חמסות כמו-אינפנטיליות מעשי ידיו של האמן גל וולינץ. זאת בזכות כמה מילים שנכתבו עליהן, מילים שבכוחן לשלול מאדם את קור רוחו ואת שיקול דעתו. “אטבח אל יהוד", "דאעש" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין". שלושה משפטים קצרים שהימין לא יכול היה לשתוק מולם.
ראשון פעל מ"מ שר החינוך ואיש הבית היהודי, חה"כ אבי וורצמן, ששיגר מכתב לנשיא המכללה פרופ' ידלין ובו בקשה לביטול התערוכה; החרה-החזיק אחריו גם חה"כ דני דנון מהליכוד שפנה גם הוא למכללה וביקש להסיר את התערוכה; ולבסוף, כמכה בפטיש, דביר קלי, סטודנט בוגר שייטת 13, פעל בנחרצות עם פתיחת התערוכה והשמיד את החמסה שאותה כינה "כתובת הסתה, אלימות ורצח": "בהחלט הורדתי אותו מהקיר בבוז, אני בהחלט קרעתי אותו לחלקים קטנים, ואני בהחלט שלם עם המעשה של עצירת ההסתה בפומבי כנגד העם היהודי...”. נראה שהציבור הימני יושב הפייסבוק אהב את המעשה; הפרסום שמתאר את מעלליו זכה כבר ליותר מאלף שיתופים ולכמעט 5,000 סימוני "אהבתי".
נראה שכל האישים הנזכרים פעלו לאור ערכי היהדות והציונות, הגנו על כבודו של עם ישראל והבהירו בנחרצות שיש גבול גם לחופש הביטוי. זו, לכאורה, תגובה ציונית הולמת שראויה להערכה. אלא שאין זו אלא תוצאה של טעות אופטית מביכה. איש משוללי התערוכה (את כולה? למה לא רק את המוצגים ה"בעייתיים"?) לא עצר לרגע לשאול שאלה אחת בסיסית: האם העובדה שהיוצר חקק את המילים הארורות הללו על יצירותיו מלמדת שהוא מסכים איתן? האם החמסות הללו מסיתות לרצח יהודים ול"שחרור" “פלסטין" בדם ובאש, או שמא יש ליוצר כוונה מעט יותר מתוחכמת? - ובאמת חבל שהדבר לא נעשה, שכן הדבר היה מונע מהם מבוכה רבה. די בקריאת מילות ההסבר של אוצר התערוכה, מר ליאב מזרחי, כדי להבין שהימין הגיב כאן בפבלוביות: "בתערוכה, שלוש חמסות מעשה ידיו [של האמן גל וולינץ]. חמסה שנועדה להגן ולשמור. אבל על מי? חמסה שנועדה לברך ולפאר. אבל את מי?". הדברים מדברים בעד עצמם: יש כאן דווקא ביקורת חריפה על ההסתה הערבית לרצח יהודים ולא תמיכה בה; החמסות מפנות שאלה נוקבת לתומכים ברצח ואלימות ממניעים לאומיים - ולא מסיתות לרצח ולטרור. וכפי שכתב גם נשיא המכללה, ידלין: “מי שמבקר בתערוכה, ורואה את היצירה הזו, בה המילים הללו מופיעות על סמל של סובלנות דתית, אינו יכול לחשוב שהאמן באמת קורא לתמיכה בדאעש או בטבח של יהודים (ושל עצמו). להפך, המיצג הזה מציג את הקריאות הללו באופן ביקורתי, כאילו הן נעשות בשם דת סובלנית".
אין מנוס מהתובנה העגומה שהימין הגיב פה באוטומטיותותקף לריק את מכללת ספיר, את נשיאה ואת יוצר החמסות. אכן, את הנעשה אפשר להשיב, כי מילים יכולות להשפיע על העולם; יש להן כוח. מילים יכולות לקלקל - וגם לתקן; הפה שהגיב בחפזון יכול גם לומר: טעיתי, סליחה.
הרב אליהו גליל הוא רב קהילה בחו"ל, ראש כולל תורה מציון ובעל הבלוג "בלוגין שאובין"; גילוי נאות: הכותב הצביע בעבר למפלגתו של בן-ארי ובבחירות האחרונות לבית היהודי ורואה עצמו ימני.