לפני 32 שנים נפל הנווט רון ארד בשבי בלבנון ומעולם לא שב. בתו יובל הייתה אז בת שנה ושלושה חודשים ובמשך כל השנים לא ויתרה על התקווה שתשוב לראותו. בספר "הגיבורים שלנו", שיוצא בהוצאת צה"ל במסגרת שנת ה-70 למדינה, היא פרסמה טור מיוחד.
רון ארד הוא אבא שלי. הוא אינו אמן מעצב רהיטים, ולא מדען כמו שתיכנן להיות בתחום ההנדסה הגנטית ואב לארבעה ילדים כמו שהבטיח לאמא שלי. הוא לא הספיק. ב־16 באוקטובר 1986 תקלה טכנית במטוס הפנטום שעליו הוא טס גרמה לפיצוץ המטוס, ואבי נטש את מטוסו מעל שמי לבנון ונפל בשבי. הוא היה בן 28 ואני בת שנה ושלושה חודשים.
גדלתי עם אבא שהוא תמונות באלבום, אבל בידיעה ברורה שיום אחד הוא ייצא מהאלבום ויהפוך מתמונה לאבא אמיתי. שנים הייתי מקבלת ממנו מתנות שאותן הייתי אוספת עם אמא מסניף הדואר בבסיס רמת דוד. שם, בשיכון משפחות, חיכינו שיחזור. בחלוף השנים הבנתי, שהמתנות היו טריק של אמא. אם תרצו, מטאפורה לאהבה לא ממומשת בין אב לבתו. בחלוף השנים הבנתי את מה שאמא שלי שנים התפללה שלא יקרה. הבנתי שאבא שלי יישאר זיכרון.
אף אחד לא אמר בוודאות שאבא שלי איננו, ואני למדתי לחיות עם העובדה שהוא נעלם. מעין אניגמה שלא ניתנת לפיצוח. למדתי שנעשו מאמצים גדולים להביא לשחרורו, לצד התובנה שהוחמצו הזדמנויות - בעיקר בשנים הראשונות לשביו. כשגדלתי, קראתי את המכתבים שכתב מהשבי לאמא ולבני המשפחה. גיליתי אדם חכם ורגיש שאהב, דאג והתגעגע. בשלב מסוים נראה היה שהוא מבין שיש אפשרות שלא יחזור ויתאחד איתנו, בני משפחתו. אבל רוב הזמן ניסה לשמור על אופטימיות. באחד המכתבים הוא כתב כך: "אני לפעמים חולם עליכם אבל מנסה לא לחשוב יותר מדי במשך היום, לא להיות מדוכא... היד שלי משתפרת לאט־לאט, אבל זה יהיה בסדר ביום שאני אחזור לפעילות מלאה (אם אלוהים והמנהיגים ירצו שכך יהיה). אני מתפלל כל יום שעות רבות ומקווה שאתם עושים כמוני... אני מקווה שאת בסדר וכל האחרים גם כן". הוא פונה לאמא שלי: "אל תוותרי, עוד יהיו ימים טובים. אני משתדל לא לוותר ועוצר את נשימתי, מחזיק אצבעות בכל ליבי", ומסיים ב"אוהב אתכם, רון".
אני אמא לשתיים, ויכולה רק לדמיין את הסבל שחווה כשנמנע ממנו כל קשר איתנו. אני מתקשה לדמיין איך מתמודדים עם געגועים לתינוקת בת שנה, שהיית רגיל להאכיל, לעשות לה אמבטיה ולספר לה כל ערב סיפור לפני השינה. אבא שלח מכתבים, שחלקם הגיעו לאחר 20 שנה, ואמא שלחה אליו מכתבים שלעולם לא נדע אם קיבל. כילדה חשבתי שיש לי אבא גיבור. חייל שיצא למשימה. גדלתי לתוך המורכבות של הסיטואציה. של משימה, שהחלה בתקיפת יעדי מחבלים בלבנון והמשיכה בהשבתו הבלתי אפשרית של אבא שלי הביתה. גדלתי עם מושג המכונה "מחיר", ולא כזה שמשלמים בקנייה בסופרמרקט. לאבא שלי היה תג מחיר.
רון ארד בשביצילום: פלאש 90
התווית שהונחה עליו כאילו היה פריט אספנות יקר, הייתה תווית מופרזת לשיטתם של מקבלי ההחלטות אז. במילים אחרות הוא היה יקר מדי עבור המדינה. הבנתי גם, שמאוחר יותר היו מוכנים לשלם כמעט כל מחיר בעבורו, אבל זה היה בשלב מאוחר, בשלב שבו לא היה למי לשלם, זה היה מאוחר מדי. אבא שלי נעלם. ההיסטוריה האישית שלי מקשה עליי להתמודד עם סוגיית המחירים המוצמדים לבני אדם, עם מה שמכנים עסקאות שבויים. המושגים של קנייה ומכירת אנשים הם מושגים שהתאימו לתקופות אפלות שבהן סחרו בעבדים. בעולם הנאור קשה לומר שכל בני האדם שווים, אבל ערך החיים לא מקובל שיהיה סחיר. עם זאת, חיילים במלחמות או אזרחים במצבי עימות נקלעים לסיטואציות שבהן הם הופכים לפריטים, שבהם סוחרים שני הצדדים. וכאן נכנס תפקיד המדינה. כל מדינה והכללים שלה.
צעירים בני 18 מחויבים להתגייס, למעט אלה הזוכים לפטור והם רבים ומתרבים. לשיטתי קיים חוזה בין חייל המתגייס לצה"ל, במיוחד ליחידה קרבית, לבין המדינה. במקרה של נפילה בשבי כתוב בחוזה שאסור להוציא אותו למכירה פומבית. המדינה מתחייבת לעשות כל מה שביכולתה כדי להחזירו. אבא שלי האמין בכך. כך גידלו את הדור שלו. הדברים במהלך 70 שנות קיום כאן התגלגלו אחרת. משפחות של חיילים שבויים הבינו שאם לא יפעלו עצמאית, אם לא ינהלו קמפיין ויגייסו את הציבור לצידם, הבנים שלהן לא יחזרו הביתה.
אני מניחה שאבא שלי לא היה מודע לצד הזה של משימתו כשהתיישב בקוקפיט. אמא שלי נחשפה למשימה שלה יום אחרי שנפלו עליה השמיים. המשפחה כולה התגייסה למאמץ, ובמשך שנים הציבור בארץ גויס למען אבא שלי. הקמפיין הצליח. הציבור הצביע בעד אבא, אבל אבא לא חזר.
זה היה מאוחר מדי. סבתא שלי בתיה, אמו של רון, האמינה שאין מחיר לחיים, אבל היא הייתה מציאותית ואמיצה. היא ביקשה לפני מותה שאם יתברר שאבא שלי לא חי, שינוח על משכבו היכן שיהיה. שלא ישלמו מחיר כדי להחזיר את גופתו. היא גרסה שמי שפגע באבא לא צריך לקבל פרס. היא נפטרה, ואנחנו כמשפחתו מרגישים מחויבים לצוואה שלה.
שבויים נחשבים גיבורים אם החליטו לשים קץ לחייהם כדי לא להסגיר סודות. שבויים חיים, שחוזרים הביתה, משלמים מחיר גבוה. המדינה "משלמת" עבורם כאילו בלית ברירה. המחויבות המוסרית של המדינה לשבוי נשחקה במהלך השנים. בעיניי טמונה כאן סכנה. מדינה ששולחת את חייליה למשימות שבהן הם מסכנים את חייהם ולא מתחייבת להחזיר אותם אם נפלו בשבי, כאילו שולחת אותם למשימות התאבדות.
אני לא יודעת להגיד אם אבא שלי היה גיבור על פי הקריטריונים. הוא ללא ספק שילם מחיר בחייו על שום ה"הפרטה" של השבויים, על כך ששחרור שבויים הפך לחלק דיון ציבורי ולא נותר כמשימה לאומית בידיהם של מי שאמונים לטפל במשימות כאלה. הקמפיין שנעשה לשחרור הנח"לאים שנפלו בשבי, ולאחריו העסקה שנודעה כ"עסקת ג'יבריל", בה שוחררו אלפי מחבלים תמורתם, גזרו את דינו. אבא שלי היה צריך לחזור הביתה. הוא נפל בשבי חי. מהרגע הזה יש הרבה מאוד גרסאות מה קרה לו. מה שנותר לנו מאבא הן תמונות בודדות ומכתבים. המילים שכתב מלוות אותי בשבילי החיים. "ליקרות לי מכל, תמי ויובל. אני משתדל לשכוח אתכם כי כל זיכרון שהוא חונק את גרוני אבל דעו לכם שאני אוהב אתכם וכנראה זו הסיבה היחידה המונעת ממני לחשוב על הרע מכל. אז אני רוצה אתכן בריאות ושלמות כך שאני אחזור בריא ושלם למשפחה שלמה... יובלי רק אל תשכחי אותי. הראו לה תמונות וספרו לה עליי מה אני אוהב וכמה אני אוהב אותה..."
לצערי לא הכרתי את האבא שאהב אותי בכל ליבו. מה שנותר לי ממנו זו המחויבות אליו. לא לוותר על החיפושים אחריו. לא לתת לו להיעלם מהעולם מבלי שנדע היכן הוא. חי או מת, אני מבקשת לדעת".