פרשת שעלבים אני לא מבינה איך אנשים דתיים מסוגלים לטאטא ולהשתיק פגיעות מיניות

היום התפרסמו שתי כתבות חשובות. האחת, כתבה בכיפה שבה הרב אליהו מספר על חיים ולדר: עשרים ושתיים תלונות הגיעו עד כה לבית הדין שהקים בנושא פגיעות מיניות, והוא קובע: "מצאנו שהוא אשם בלי כל ספק". כמובן, הטוקבקים המגוננים על ולדר ממשיכים לנבוח. כי השטיח המגזרי שלנו עבה, עבה מאוד, ואפשר לדרוך על גופות הנפגעים שטוטאו מתחתיו בלי להרגיש אפילו מכה קלה בציצית.

"אנשים דתיים לא מבינים איך דמויות צדיקות ונערצות יכולות לפגוע."

השניה, כתבה מאת חן ארצי סרור, שמביאה עדויות חדשות כלפי המורה ציפי דינר, שלכאורה הפכה כמה מתלמידותיה לשפחות מין פר-אקסלנס. עדויות קשות, מבחילות, שורפות את הלב והנפש. הטירוף בלתי נתפס, וכך גם העובדה שמדובר בפוגעים שהמשיכו לפגוע לאחר שהנפגעות פנו וסיפרו על מעלליהם.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאעדויות נוספות נגד המורה מאולפנת שעלבים: "הרגשתי בגוף שזה פשוט לא בסדר"

  26/12/21 08:35

אנשים דתיים לא מבינים איך דמויות צדיקות ונערצות יכולות לפגוע. ואני, אני לא מבינה איך אנשים דתיים מסוגלים לטאטא ולהשתיק פגיעות מיניות. שהשם יתברך יעזור לי, אני פשוט לא מצליחה להבין איך קורה שדווקא דתיים, ודווקא תורניים, ודווקא כאלו שחרטו על דגלם את טוהר המחנה, מסוגלים לעשות את זה. איך ציבור דתי מתדרדר למדרגה מוסרית של סדום ועמורה, של חיפוי על הפוגעים והפקרת הנפגעים. לא נתפס לי. לא נתפס לי.

וכשאני מתאמצת לנסות לגייס את כל כוחות האמפתיה שלי, כלפי המשתיקים, אני פתאום יכולה קצת להבין אותם. לא תמיד ההשתקה מגיעה מתוך רוע ואטימות. למען האמת, זה כנראה מגיע בדיוק מהכיוון ההפוך. מהכיוון של האנשים הכי טובים ותמימים וטהורים. טהורים מדי. טהרנים.

השתקה מגיעה מתוך חוסר יכולת לסבול את שהדעת אינה סובלת. בכך היא דומה למנגנון הדחקה: "אם לא תספרי על זה, זה לא יהיה קיים". אנשים שחיים בתפיסת מציאות סטרילית, לא יכולים להרשות לעצמם להכיר בביוב השופכין המבעבע מתחת לשטיח שלהם. עבורם, להכיר בכך פירושו להתפרק.

"האם אני כשופר-מקלדת, מלבה את השיח של חוסר האמון במתלוננות?"

אז הם נאחזים באחוזון של "תלונות שווא", ושל "חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו", כדי לרפד לעצמם את המקום על השטיח, שהבליטות מתחתיו כבר מתחילות להציק. זוהי תמימות פושעת, במובן הכי חמור של המילה. כי תמימות, נאיביות, וסטריליות מוסרית, יכולות להרוג.

כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: איפה התמימות הפושעת שלי. איפה אני שותף או שותפה לתודעה הסטרילית ולעצימת העיניים. האם אני משדרת לחבריי ולקרובים אליי שאני אאמין להם אם יספרו לי.

האם אני כהורה, מראה לילדי שאני מוכן למסור את נפשי כדי להגן עליהם, כדי לתבוע את הצדק שמגיע להם, גם אם חברי הקהילה ינדו אותי ויגידו שאני ממציא וינבחו עליי בטוקבקים.

האם אני כמורה, כמעסיק, כמפקד, מראה למי שבאחריותי שאצלי ברירת המחדל היא אמון במתלוננים, ולכן אני כתובת עבורם לכל דבר.

עברתם פגיעה מינית? צרו קשר צילום: ללא

האם אני כשופר-מקלדת, מלבה את השיח של חוסר האמון במתלוננות, כי הפמיניזם של היום מעצבן אותי והדרך שלי להוציא תסכול זה לכתוב בכל הזדמנות "אבל אל תשכחו שיש תלונות-שווא-תלונות-שווא-תלונות-שווא".

האם אני אדם שלא מסוגל להכיר בחולשות של אנשים גדולים, כי אולי זה מזכיר לי שגם אני לא חף מחולשות, ושהשכנים שלי לא חפים מחולשות, ושהילדים שלי לא חפים מסכנה, אפילו לא בבית הכנסת.

האם אני מישהו שכשהוא רואה עוול, לא מתעלם, לא שוכח, לא מדחיק, אלא קם ועושה משהו, אפילו משהו קטן, כמו להרים טלפון ולומר את מה ששמעתי עכשיו לגורמים שצריכים לדעת מזה.

אוריה מבורך, מחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", מלמדת תורה ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית.