- "באיזו קומה המשרד שלך?"
- "ראשונה"
- "אני מחוץ לדלת"
"אז כנס"
וככה התחיל המפגש שלי עם אורי בנקי, בהזמנה פשוטה ואותנטית להיכנס. אורי בנקי הוא אדם מכניס. הדלת תמיד פתוחה, ומאחוריה עומד אדם יציב, זקוף, גאה שמפזר חיוכים לכל עבר. החיוך שלו הפתיע אותי. הכנתי את עצמי להליכה על קצות האצבעות לידו, בזהירות ובעדינות. במקום זה גיליתי הקשבה, אפילו אהבה.
אורי פתח "על הקבר של שירה אמרנו שאין לנו ריב עם אנשים עם כיפות וזקנים. זה לא כי אנחנו אנשים מאמינים. אנחנו יהודים בעלי הכרה היסטורית תרבותית, אבל לא מאמינים. יחד עם זאת, הבנו כבר אז שמי שרצח את שירה, יש לו תומכים, הוא לא משוגע בודד, אבל הוא לא נציג עלי אדמות של החרדים והדתיים. מתות התובנה הזו יצאנו עם 'דרך שירה בנקי' כדי לנסות לייצר חברה יותר סובלנית ומתונה למרות הגיוון הגדול שבה וההבדלים הגדולים. בחברה כל כך מגוונת חייבים להחיל על עצמנו כללי משחק"
ואתה מרגיש שיש בזה טעם? זה לא קצת נאיבי? אנחנו אחרי שלוש שנים עם ארבע מערכות בחירות שקרעו אותנו, הקורונה רק חידדה את ההבדלים עוד יותר. זה נראה שאתם נר בודד שדולק באפלה.
ראשית, אנחנו לא נר בודד. שנית, מה אתה מציע? להרים ידיים? ביום שישי האחרון אחרי הצהריים השתתפתי בקבלת שבת כלל ישראלית שאירגן הרב בני לאו בזום בהשתתפות 150 אנשים. אירוע מכבד, מכיל, מתון שאף אחד לא שומע עליו וזה בסדר. אז הנה, אנחנו לא נר בודד. בסוף כדי לצבור כוח והשפעה בפוליטיקה צריך לצעוק. קשה לעשות את זה בשקט. קשה לצעוק מתינות. אנחנו לא מתייאשים. אנחנו בטוחים שאפשר. אם נרים ידיים הצד השני של הסתה וגזענות ימשוך חזק יותר בחבל".
הזוג בנקי | צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90
אתה מאמין שאפשר לגשר על הפער הזה בין שמרנות קיצונית לסובלנות? אפשר ליצור גשרים?
"בוודאי. על 80% מהדברים אנחנו מסכימים. ברגע שאנחנו מתייחסים לאיך אדם נראה ולאיך שאדם אמור לדבר ומסמנים אותו ולא מקשיבים לו אנחנו מונעים את יצירת הגשרים. רוב הזמן אנחנו רוצים לחיות בשקט. עד שתגיע אחרית הימים ועד שנגלה מי צודק בוויכוחים הגדולים בינינו אנחנו צריכים לחיות כאן ביחד. תמיד יישארו בקצוות אנשים קיצוניים שיצעקו, אבל זה המקום שלהם - בקצוות. אנחנו לא צריכים להכניס אותם אלינו לסלון".
בין אפגניסטן ללהטיבסטן
הזכרת קודם פוליטיקה. היה לך דו שיח עם חברי כנסת מהציונות הדתית כמו אבי מעוז או בצלאל סמוטריץ'?
ככל שהולכים לאגף היותר חרד"לי בציונות הדתית קשה יותר להיפגש עם אנשים. אחד הפרויקטים היפים של דרך שירה בנקי הוא בשיתוף המרכז להנצחת מורשת רבין, שזה לכאורה מובן מאליו, יחד עם המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף, שהוא חלק מהציונות הדתית. שני המרכזים האלה משתפים איתנו פעולה כבר שש שנים בתכנית לתלמידי כיתות י' במרכזים עצמם. המדריכים עובדים יחד. הרב אבי שהוא בשר מבשרה של הציונות הדתית השתתף בכנס דרך שירה בנקי לסובלנות במרכז הבינתחומי לפני 4-5 שבועות. לפני שלוש שני0 הזמינו אותי לדבר בכנס של "בשבע". כשהולכים לאגפים של הרב לוינשטיין, הרב אלי סדן ואבי מעוז, שם יש פחות נגישות. כשהולכים לאגפים הפחות ליברליים ויותר חרד"לים לא תהיה לי יותר אוזן קשבת ואני מצר על כך. אני חושב שהם עושים טעות. אני חושב שהפחד שלהם מקולות כמו שלנו הוא פחד לא מוצדק".
אתה מסוגל להבין אנשים שהתורה היא אמת שאין מאחוריה שום אמת, שזו האמונה שלהם ומאיפה שלא תסתכל על זה, יש בתורה איסור מפורש על משכב זכר?
בוודאי שאני מסוגל להבין את זה. בתורה יש גם איסור על חילול שבת. עד כמה שאני יודע זו עבירה באותה חומרה. חילול שבת נעשה בפרהסיה בכל מקום כולל בירושלים. מה לעשות שמשכב זכר לא נעשה בפרהסיה. למה זה מעורר כאלה אמוציות? כי מדובר בדעה קדומה שמשותפת לכל הציבורים, לא רק לציבור הדתי. הומוסקסואליות הייתה עד שנות ה-80 עבירה בספר החוקים הישראלי, לא ההלכתי. יש לזה שורשים בתרבות. יש כאן דעה קדומה, לא הלכה. קוראי כיפה, אני מניח שלרובם יש מכרים וחברים שהם מחללי שבת והם לא פוסלים את הקשר איתם. הם מכילים את התועבה הזו. באותה מידה הייתי מצפה שיכילו את התועבה האחרת, ונחכה לימות המשיח, נראה מי צודק ובינתיים ננסה לא לרצוח אחד את השני"
היו תגובות מאוד מפרגנות ומברכות כלפי הבחירה בכם להשיא משואה ומנגד היו תגובות ביקורתיות. ראש ארגון "חותם" כתב בחשבון הטוויטר שלו "להטביסטן" בתגובה לבחירה בכם. מה זה עושה לך בפנים?
"בעיניי הוא מגחיך את עצמו. כשאתה אומר 'להטיבסטן' אתה חושב על אפגניסטן ופקיסטן, מדינות שבהן להיות הומוסקסואל זו עבירה שהעונש עליה הוא מוות נוראי, ברברי. אני משוכנע שגם מנכ"ל ארגון 'חותם' לא מאחל להומוסקסואלים מוות בסקילה. אני משוכנע שהוא לא יהיה הראשון שירים את האבן. אני לא יכול להאמין אחרת. כשהוא אומר 'להטיבסטן' הוא מעיד על עולם המושגים שלו. הוא זה שאולי דוחף אותנו להיות מן 'סטאן' כזאתי שבה מי שזז ימינה או שמאלה מחוקים שקשורים לנטייה מינית מתנוסס על עגורן כמו בתמונות הזוועה מאיראן".
אתה מסוגל לראות אותו כאדם נפרד או שמבחינתך זו הציונות הדתית?
"בוודאי שזו לא הציונות הדתית. אני מונה בין חבריי, לא ברשתות החברתיות אלא בחיים עצמם, עוד לפני הרצח של שירה, אנשים חובשי כיפות, כי אלו החיים שלי. אני שירתי בצנחנים במחלקה שחצי ממנה הייתה הסדר. זו לא הציונות הדתית שאני מכיר. יש לנו קבוצות וואטסאפ, גם שם אני מקבל פרגונים, מאנשים דתיים שמכירים אותי מגיל 18 ואנחנו לא מסכימים על הרבה דברים. זו הציונות הדתית בעיניי. שירה הייתה עושה בייביסיטר אצל חברים קרובים דתיים עם ארבעה ילדים. אלו החברים שלנו. אני מקווה ומאמין שארגון 'חותם' מייצג מיעוט קטן וקיצוני".
אני מניח שהשאלה הכי הציקה לי כשהכנתי את עצמי לראיון הזה היא למה אתם צריכים את זה. הייתה לכם, עדיין יש לכם את מלוא הזכות לכעוס על כל העולם, כעס טהור שמשאיר אחריו אדמה חרוכה. בחרתם בדרך אחרת שעד כמה שאני מכיר אנשים בעולם, לא הרבה היו בוחרים בה.
"אני יכול להמליץ עליה. זו דרך שעוזרת להירפא. אפשר להישאב לבור השחור של השנאה והמריבות, אבל זה לא פיתה אותנו. אולי החיים בירושלים, עיר כל כך מגוונת שמאפשרת לך לחוות את המגוון של החברה הישראלית משכו אותנו ללא לשנוא את כל הדתיים או החרדים. יש משהו גם במבנה האישיות שלנו. לנו זה לא בריא לשנוא. אני יכול להמליץ את זה לכולם, בטח נוכח טרגדיה אבל בכלל. בוא נאמר שהייתי מכלה את כל האנרגיה שלי כדי לריב עם כל החרדים והדתיים בעולם, זה היה עוזר במשהו? שירה הייתה חוזרת?"
אתם מוצאים בזה נחמה?
"לנו זו דרך נכונה יותר להתמודד, אבל אני חייב להגיד שאני לא שופט מי שבוחר אחרת. אני ממליץ לבחור בדרך הזו. לכן לא הגענו למשפט של הרוצח. לא מעניין אותנו לנשום את אותו אוויר שהוא נושם. אין כאן תעלומה בלשית גדולה. ברור שהוא הרוצח. אני מאחל לו את כל הרע שבעולם, אני שונא אותו, אבל אני לא מתעסק בזה".
שירה הייתה גאה בנו
זה ראיון שנערך לקראת יום העצמאות וטקס הדלקת המשואות. נלחמת פה, אתה עובד פה, הבת שלך נרצחה פה. 74 שנים להקמת המדינה, זו המדינה שרצית לראות?
"לא. אני רוצה לראות אותה הרבה יותר סובלנית. יש לי עוד הרבה רעיונות ויש פה המון מה לעשות. מצד שני סבא וסבתא שלי מצד אחד היו חלוצים ומהצד השני ניצולי שואה. אני מניח ששני הצדדים היו חותמים על מה שיש פה. חשוב לי להתנער מהרצון שכולם יהיו כמוני. אני חושב שכולם צריכים להתנער מהרצון הזה. זה לא יקרה, ואם כן, זה יהיה במחיר של מלחמת אחים נוראית. אני אומר את זה גם לציבור החילוני, גם למנכ"ל 'חותם' וגם לחרדים. הרצון הזה שכולם יהיו כמונו זו פנטזיה. המחיר של מימוש פנטזיות כאלה הוא בלתי נסבל. גם אם המדינה היא לא בדיוק החליפה שהייתי תופר לעצמי, היא עדיין המדינה שלי. אני אאבק על זה שהיא תהיה יותר מכילה וסובלנית".
אורי בנקי במשרדו צילום: לירן אליהו
איפה תפסה אתכם הבשורה? מי התקשר אליכם?
"ישבתי פה במשרד. מושיק אביב, מנהל מרכז ההסברה התקשר אליי. הוא העלה לקו את שר התרבות חילי טרופר. זו באמת גאווה גדולה. זה אירוע גדול מאוד מבחינתנו. אני לא ניצול שואה ולא חלוץ, נולדתי אחר כך, אבל עדיין יש בי תחושה שהמדינה הזו לא מובנת מאליה. יש לה ייחוד היסטורי מדהים. צריך שלמור עליה ואני אעמוד מאוד גאה ביום העצמאות להשיא משואה".
ציפיתם לזה? זה היה משהו שדובר עליו?
"ידענו שהמועמדות עלתה בשנים האחרונות. זה לא נחת משמיים ובהפתעה מטורפת. ידענו שזה נדון אבל לא התעסקנו ובחשנו בזה, על הבחירה עצמה ידענו 10 דקות לפני שזה דווח באתרים"
מה שירה הייתה אומרת על זה?
"שירה הייתה מאוד גאה בנו ושמחה על הבחירה הזו. אספר לך סיפור על שירה. נסענו כל המשפחה כמה חודשים לפני הרצח. מישהו מהילדים ביקש שנתפלל למשהו, אני כבר לא זוכר למה, ואני נאמן לשיטתי החילונית האפיקורסית אמרתי שאצלנו במשפחה לא מתפללים. יכול להיות שהייתי ציני או סרקסטי מדי. שירה ישבה במושב האחורי ואמרה לי 'אבא, זה לא יפה ללעוג. יש אנשים שמאמינים. אני חושב ששירה הייתה שמחה מאוד על הדרך שבה בחרנו ועל הדלקת המשואה. היא הייתה ילדה טובה, מדהימה וחכמה מאוד. הייתה לה יכולת לראות את האחר. הייתה בה תחושה של צדק. היא הלכה למצעד כאקט של הזדהות עם אחרים, לא למען עצמה".
יש מחשבות לקחת את זה הלאה לשדה הפוליטי?
"אנחנו כל הזמן מחפשים דרכים להרחיב את הפעילות של דרך שירה בנקי. לגבי הפוליטיקה, אני לא חושב שיש לי עור מספיק עבה. הפוליטיקאי צריך לבוא עם עמדה סדורה וברורה על הנושאים שעומדים על הפרק בפני מדינת ישראל. זה לא שברמה האישית אין לי עמדות בסוגיות האלה, אבל נקודת החוזקה של 'דרך שירה בנקי' היא היכולת להתעלות מעל המיידי והדחוף אל החשוב. הוויכוחים הפוליטיים האלה הם חשובים, אבל חשוב יותר שננהל פה מדינה מאוחדת. על הפלטפורמה באושוויץ לא שאלו אף אחד מאיפה הוא הגיע או אם הוא דור שני למתבוללים או דור ראשון של חסידים. זו קלישאה, אני יודע, ואוי לנו אם נבסס את הזהות שלנו רק על בסיס מה שהיה באושוויץ, אבל אנחנו צריכים לזכור גם את זה".