זר לא יבין זאת.
זר לא יוכל להבין את ההרגשה שאת נועצת לעצמך שלוש זריקות בבטן מדי ערב, במיומנות קלילה אך עם מועקה כבדה.
זר לא יוכל להבין את החיפוש הנואש אחרי וריד שלא תש כוחו בבדיקת דם שלישית לאותו שבוע.
זר לא יוכל להבין למה עוברים עלייך חצאי לילות - ולפעמים לילות שלמים - ללא שינה, הרי אין לך ילדים שבוכים ומעירים אותך?!...
זר לא יוכל להבין למה לא באת לברית אצל גיסתך ומיהרת לברוח מהחתונה של חברתך, כי מה כבר יש לך לעשות?
זר לא יוכל להבין מדוע איחרת לעבודה ויהיה ח-י-י-ב לגחך ולשאול אם עכשיו נפלת מהמיטה.
זר כי ייקלע לביתך לא יבין מדוע הבית הפוך, הכיורים עולים על גדותיהם והכביסה ממלאת את מרפסת השירות.
לכי תסבירי להם.
לכי תסבירי להם למה את עומדת בתחנה בשש בבוקר ומחכה לאוטובוס העירה כשאת עובדת במרחק רבע שעה מהבית.
לכי תסבירי להם למה את יוצאת מבית המרקחת עם שקית גדושה ועיניים מתחמקות.
לכי תסבירי להם מה פשר התפרצויות הזעם ורגשנות היתר והנטייה לשכוח והקושי להתרכז, ולמה את נראית "על הפנים" (תמיד יש מישהו שיטרח לציין זאת באוזנייך, למקרה שלא הסתכלת במראה, או שהסתכלת במראה ופספסת את זה. )
לכי תסבירי להם - לטכנאית, לאחות, למזכירה, למוכרת בחנות, ללקוח במשרד, לבוס, לאמא, לגיסה, לאחות וכמובן לבעל- שלא רצית לכעוס ואיך זה מרגיש להתחרט על מילה שנאמרה או מעשה שנעשה כשבלמת את עצמך, אבל רגע מאוחר מדי, כי שוב ההורמונים השתלטו על הראש שלך.
לכי תסבירי להם מה את מרגישה שמכניסים לך מחטים וצינוריות ואומרים לך לא לזוז.
לכי תסבירי להם מה זה לחכות שבועיים בין מחוזות הייאוש והתקווה גם יחד וכתום השבועיים - בדיקת הריון שלילית שוברת אותך לרסיסים.
אולי, אולי בכל זאת מישהו יבין. אולי טיפה. אולי בזכות זה מישהו ישאל שאלה חטטנית אחת פחות וינעץ מבט סקרני אחד פחות.
אבל איך תסבירי והרי זר לא יבין זאת.
ואיך תסבירי ואת רוצה להשאר אחת מכולם.
ואיך תסבירי ואת לא רוצה לחשוף פרטים כל כך אישים וכואבים בחייך, החיים האחרים, החיים שלא כולם רואים.
ואם תסבירי, איך תסבירי?
הרי גדול הכאב, ונלאו השפתיים לדון בו.