שאלה: בני ובתי בני שבע ואחת עשרה, רגילים להיות מטופלים. רגילים שהאוכל מוכן להם, וההנחיה וההכוונה להשכבה ולניהול עצמי מונחת על כתפי ההורים המסורים. אני אשמח ללמוד ולדעת כיצד להכווין את הילדים לניהול עצמי, למשל: אם הילד או הילדה כבר אחרי מקלחת ומוכנים למיטה, וכרגע אמא או אבא עסוקים בשיחת טלפון חשובה ולא פנויים להשכיב. אעדיף שלא ילכו למחשב לגנוב עוד רגעי משחק, אלא ייגשו למיטה ויחכו שאחד ההורים יתפנה ויבוא לקריאת שמע ולנשיקת לילה טוב. אני רוצה לחדד את ההבנה של הילדים, להבין שטוב להם לגשת למיטה או להכין שיעורי בית או לאכול מאכל בריא- לחוויה של אחריות אישית וניהול עצמי בריא ומתוקן.
אם אני מבינה נכון, אז במילים אחרות את אומרת שהאחריות נמצאת אצלכם - ההורים, ובקשתך היא בעצם להעביר את האחריות לילדים. אז תחילה נשאל מהי אחריות? אחריות היא הסמכות לבצע תפקיד מסוים.
חלוקת התפקידים בין בני זוג, בדרך כלל מאוד ברורה. אצלנו, למשל, האיש אחראי על האוטו. אם צריך טיפול במוסך, טסט, ביטוח, רכישת רכב/ מכירה וכו' - הכול עליו. ברור שאם מאיזושהי סיבה הוא לא יכול, אני בכיף אעשה זאת במקומו (טוב, לא תמיד בכיף) אבל יהיה ברור שאני רק עוזרת לו בתחום האחריות שלו.
אם אתם אוחזים באחריות על עניינים שקשורים בילדים, הם באופן טבעי משתפים איתכם פעולה ומשאירים את מלוא האחריות אצלכם. ככה זה עובד. אחריות לא נחלקת בין שניים. אם תעבירו להם את האחריות והיא כבר לא תהיי על כתפיכם, הם יתפסו אותה. אבל איך עושים את זה? איך מעבירים אחריות? ולמה שהם ירצו לתפוס אותה?
קודם כל צריך לומר שאחריות נעביר רק למי שאנחנו סומכים עליו במאה אחוז. הרי להעביר אחריות למי שלא סומכים עליו, זאת הפקרות, ותוצאה של דבר כזה יכולה להסתיים באסון. לדוגמה - לא נעביר לילד קטן אחריות לחצות את הכביש לבד. אבל זה נכון תמיד, גם כשלא מדובר בסכנה - אנחנו לא מצפים מילד בן שלוש שיתארגן לשינה לגמרי לבד, ולכן נעזור לו בדברים שאנחנו לא סומכים עליו שהוא יכול לעשות בעצמו, או שהוא יכול, אבל לא בצורה מספיק טובה מבחינתנו.
נחזור לילדים בני 7 ו-11 ונשאל אם יש דברים שאת סומכת עליהם שהם יכולים לעשות לבד? מה ממה שאת עושה עבורם הם יכולים לעשות גם בעצמם? איפה את יכולה להעביר להם אחריות? כמובן שמעבר לכך שהעברת אחריות לילד מורידה מכתפיהם של ההורים עול רב, היא גם מיטיבה עם הילדים בכך שהם זוכים לגדול ולהתבגר. הנטייה הטבעית שלנו לעשות עבור הילדים שלנו את מה שהיו יכולים לעשות בעצמם ולחסוך מהם מאמצים, בסופו של דבר דוחה את ההתבגרות שלהם. הרי התבגרות משמעותה להיות אחראי על יותר ויותר תחומים. אדם בוגר מקיים את עצמו ואחראי על עצמו באופן מלא. ילדים באופן טבעי רוצים לגדול והם בנויים לקבל על עצמם עוד ועוד אחריות. אצל הקטנים בולט לראות כמה הם משתוקקים לחקות אותנו ולעשות בעצמם.
הילדים שלכם יודעים כבר בדיוק מה נכון ומה לא, מה טוב ומועיל ומה ההפך מזה – הם רואים אתכם ולומדים מכם הכול. אם תסירו מעצמכם את האחריות, רק במקומות שאתם סומכים עליהם בעיניים עצומות, מבלי לבדוק ולחפש אחריהם אם עשו מספיק טוב או לא, כי על מי שאנחנו סומכים אנחנו סומכים ומשחררים לגמרי, ותעבירו אותה לילדים - הם ייקחו אחריות.
הכותבת: שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.