אחרי חודשיים של קורונה, הגעתי למסקנה שאני לגמרי עומדת בקריטריונים לקבלת סיוע הומניטרי. ומכיוון שרוב מדינות העולם עדיין מתאוששות מהמגפה, אני מוכנה להתפשר על סיוע סימלי. נגיד -שעתיים עם עצמי בבית, ללא בני אנוש נוספים, ללא שליחים, ללא זומים, פשוט ללא.
לכל מי שחשב שאין שום סיכוי שאצליח לקבל תמיכה עולמית, בגלל טענה תלושה של עומס בבית, טעות בידו. יש לי אינספור טענות מוצקות שישפכו אור אחר, ובהחלט יטו את הכף לטובתי. בחודשים האחרונים הבית שלי ספג הפיכות שלטוניות, מרד של אוכלוסיות צעירות, מלחמות אחים מדי ערב, התמוטטויות בעיקר של עצבים ומה לא. אני לגמרי עומדת בכל הקריטריונים, אין לי שום ספק.
אגב, אני בטוחה שאני לא היחידה שהבית שלה התהפך על פיו. כיום, חיים בינינו מאות אלפי הורים מתוסכלים שיכולים להגיד בעיניים עצומות איפה נגמרים ה-100 מטרים, ואיך אפשר ליצור מסכה בעזרת שקית זבל וגומיות משרד. הרי אנחנו נעשה הכל למען בריאות ילדינו. וגם אם היו אומרים לנו שכדי לשמור על ביטחונם של הרעבים, עלינו להישאר בבידוד עוד חודשיים, היינו נשארים. משתגעים על אש קטנה, אבל נשארים בלי לחשוב פעמיים.
והנה, לאחר 60 יום של בידוד מהעולם, אנחנו מתבשרים שהגנים פותחים את שעריהם, והזאטוטים שרק אתמול התקלחו באלכוג'ל, יכולים לעזוב את הקן ולחזור לשגרה. כאילו לא עברנו כלום בחודשיים האלה. כאילו כלום לא היה כאן. אולי רק דמיינתי ולא באמת אמרו שהעולם ייחרב ואנשים ימותו כמו זבובים.
אם כך, והכל מותר, אז למה התבצרתי כל כך הרבה זמן עם הילדים בבית? למה נתתי להם לקשקש על הקירות, לשבור תבניות ביצים בימי המחסור ולהתאמן איך עושים אפצ'י למרפק? ומה אני אמורה להגיד עכשיו לבת הצעירה שעתידה לחזור לגן חובה? שהיא יכולה להתעטש חופשי, להידבק שוב בכינים ולשחק בכיף עם חברותיה המשתעלות שיושבות סנטימטר ממנה בארגז החול?
הרי לשלוח אותה לגן שרוב הנוכחים שם בני גילה ולצפות ממנה לשמור מרחק, לא לגעת ולא להתקרב זה מדע בדיוני. האמת, אני לא יודעת אם אקח חלק באתגר החדש, ואצטרף להורים האמיצים שנאלצים לשלוח את ילדיהם למסגרות כדי שיוכלו לשוב לעבודה, לפחות באופן חלקי. כל עוד יש לי אפשרות, אני מעדיפה לשמור על הרעבים קרוב אלי ולבודד את החיידקים שלהם מהסביבה. ובלי קשר, מי שיש לו קצת קשרים באו"ם, אני ממש אשמח לקצת עזרה בלהגיש איזו תביעה קטנה לסיוע סימלי.