משפחה אחרת: תשמרו גם לנו מקום

בגידול משפחה שהיא קצת אחרת יש המון אתגרים, אבל בזכות ערבות קהלתית-חברתית, יכולות להפוך את הדברים לקצת יותר פשוטים. סיפור אישי של אמא אמיצה וקהילה

חדשות כיפה הדס רייס רפפורט 25/02/20 08:45 ל בשבט התשפ

משפחה אחרת: תשמרו גם לנו מקום
אלוסטרציה, צילום: shutterstock

אני אימא גרושה/ יחידנית/ עצמאית או כל מכבסת מילים שתתאים. זכיתי בשלושה בנים בני 13, 10 ו-6. אני חיה בקהילה דתית תומכת.
זה חמש שנים שאני עושה ככל יכולתי על מנת לחזק את תחושת השייכות של בניי בבית הכנסת.. לקח זמן והרבה ניסיונות עד שבכורי מרגיש היום בנוח בתפילה. בחגים סבא וסבתא קנו לו מחזורים מהודרים וחרטו את שמו והוא התפלל את כל התפילות.
ייאמר לזכות רב הקהילה ואישתו כי תמיד שכשהסבתי את תשומת ליבם לצרכים/ קשיים/ התלבטויות שיש לנו כמשפחה 'אחרת' מהשטנץ' המוכר, הם היו קשובים וסייעו כמיטב יכולתם.
זה לא מובן מאליו.

הסיפור הזה הוא על השבת האחרונה. התארגנו לתפילה כמו בכל שבת. הילדים רגילים שאני משמיעה שירי שבת כהכנה ושאנחנו ממהרים לקבלת שבת בבית הכנסת.
כשיצאנו, בדרך הקטן התלונן שהנעל לוחצת לו.
ביקשתי מהאמצעי לחזור איתו הבייתה ושיחליף נעליים.
הוא אמר שאינו רוצה להגיע באיחור לתפילה לשיר 'לכה דודי' כי זה החלק היחיד בתפילה שהוא מתפלל (עד שהצלחתי לגרום לו לרצות להיות איתי ב'לכה דודי" בעזרת נשים... או להגיד 'אנעים זמירות"...כמה קלפים של ליגת האלופות....), אז כשהוא ביקש שהבכור יילך עם הקטן, לו יהי....
כשהאמצעי ואני הגענו לעזרת נשים, ראיתי שמישהו התיישב בכיסא של בכורי. אני בטוחה שלא מכוונה רעה חלילה.
לשמחתנו, רב הביקוש על ההיצע.
ביקשתי מהאמצעי לרדת לעזרת הגברים ולבקש מחבר טוב, שהבכור יושב לידו והוא מלווה אותו בתפילה, שידאג לו למקום חלופי.
האמצעי התבייש.
כשהבכור נכנס להיכל וראה שיושבים לו במקום, הוא עשה "אחורה פנה" ונעמד בכניסה, בדלת בית הכנסת. פניו נפולות.
ניסיתי לקרוא לו מלמעלה מעזרת הנשים ולבקש ממנו שלא ייצא.
ירדתי למטה, תפסתי את היד שלו ורציתי למצוא לו מקום או לפנות למישהו שיסייע לו.

הוא יצא החוצה... אולי כמתבגר חשש שאימא תפדח אותו.
כשיצאתי אליו ראיתי שהלך בוכה הבייתה.
עליתי לעזרת נשים, אל שני אחיו שהמתינו לי, וברגע שהתחילה המנגינה של המזמורים, אליהם אני עורגת בכל שבוע, לא הייתי מסוגלת להישאר בתפילה במחשבה שבכורי בוכה בבית.
ביקשתי מהקטנים להישאר בגינה והלכתי אליו.
הילד החזק שלי, זה שבלית ברירה התבגר מהר מדיי נוכח הנסיבות, מירר בבכי במיטה.
בכי קורע לב.
נכנסתי למיטה שלי וחשבתי מחשבות. ניסיתי לחשוב מהראש ולא רק מהלב.

הקטנים חזרו הבייתה.
באמת שלא תכננתי את זה, אבל הקב״ה דחף אותי למעשה.. כמו שאני יודעת שהוא מלווה אותי בהשגחה פרטית מדי יום.
אמרתי לבנים שאני הולכת לדאוג שלעולם לא יתפסו להם שוב את המקום בבית הכנסת, אפילו אם זה קרה בטעות, ושאני הולכת חזרה לבית הכנסת לדבר מול כל הגברים ולבקש מהם.
הבכור ביקש שלא אעשה זאת.
פחד שאעשה לו פאדיחה.
אני ביקשתי שיסמוך עליי.
הודעתי לו בנחרצות שאני אימא שלו ואני אחליט כיצד לפעול.
הקטן בא איתי. רצה להיות שם.

הגענו שנינו לבית הכנסת.
ביקשתי מאחד האחראים שהיה בכניסה לעמוד על הבמה ולדבר.
הוא אמר לי ש"אין פרוטוקול לזה"... ״לא נתקלנו בזה עדיין״... שזה לשיקולי...
היו ששמעו את בקשתי וניסו להניא אותי מזה. אני בטוחה שמכוונות טובות. אולי חששו שאני נסערת ואתחרט על כך. היו שאמרו שיפתרו את הבעיה 'בשקט'.
עניתי שחמש שנים (!!!!) אנחנו מתקשים לפתור את עניין המקום שנתפס, למרות שהצעתי דרכים מגוונות, ואני אימא של הילדים שלי ולכן אכוון לפיתרון קבוע בנושא.
(חשוב להדגיש שהכיסאות נתפסים לכלל המתפללים, זה חלילה לא מכוון כלפינו...ואני מבינה שיש קושי לשמור את המקום של בני ולא לאפשר למתפלל אחר לשבת בו).
לקראת סיום התפילה נכנסתי עם הקטן לעזרת גברים ונעמדתי ליד התיבה.
כולם היו בהלם.
היו שניסו ביניהם להבין מה קורה פה. הפרצופים ותנועות הגוף הסגירו אותם.
הסתיימה התפילה.
דפקו על התיבה לשקט.
התחלתי לדבר.
ולבכות.
אמרתי לקהל -
בתקופת בחירות שלישיות, אני לא אבקש מכם לבחור בי,
אבל אבקש מכם משהו אחר-
אתם רואים את המקום הזה? זה המקום של הבן שלי.
זה מקום מקודש.
לבן שלי אין אבא בבית הכנסת.
אבל יש לו אימא.
אימא שעובדת בימי שישי, מבשלת ומתייצבת בתפילה כדי לתת דוגמה אישית. גם בשעון חורף.
אני לא מאחלת לאף אימא לעמוד בניסיון הזה.
אני לא מבקשת רחמים.
אני חזקה מספיק.
אני מבקשת מה שמגיע לנו בזכות ולא בחסד.
שילמתי על המקום הזה בדיוק כמוכם.
אני לא מוכנה שהבן שלי יבכה בבית כי תפסו לו את המקום.
אני מבקשת רגישות.
שאם תראו שמישהו בתום לב מתיישב במקום שלו, תבקשו ממנו לזוז.
הבן שלי ילד... הוא לא ייבקש בעצמו.
אני בטוחה שבזכות התפילות של הבן שלי, שערי שמיים ייפתחו גם עבורכם.
שבת שלום.

ויצאתי הביתה.

בבית, הגדול עדיין בכה.
ניסיתי להגיד לו שלא יכעס עליי.
הוא אמר לי-
אמא, אני לא בוכה כי עשית לי פאדיחה, אני בוכה כי אני מתרגש ממה שעשית למעני... מזה שעמדת מול כולם ודאגת לי. מזה שאת לא מוותרת עלינו.
אמא אני גאה בך.
חיבקתי אותו וביקשתי שייחבק גם אותי.
התחבקנו כולנו. אני ושלושת הבנים.
אמרתי לילדיי שכל החיים אהיה למענם.
נכון, לא אתמודד במקומם במצבים מאתגרים שזימנו ויזמנו להם החיים, אבל תמיד אתמוך בהם. כמו שהוריי לימדו אותי.
האמצעי שאל אם מחאו לי כפיים.
הקטן ענה לו שיצאנו מהר ולא הספקנו לראות...

כדי לשפר את מצב הרוח החלטנו לעשות מסיבת חטיפים..
לשחק משחקי קופסה..
אמרתי לילדים שמחר בבוקר נלך לבית הכנסת כמו תמיד כי אין לנו מה להתבייש..נלך בראש מורם.
היה לי חשוב שלא נימנע להגיע לתפילה על מנת שחלילה לא ייווצר רושם שאנחנו כועסים/ פגועים/ או שההישארות בבית, (הימנעות),תקשה עלינו לבוא שוב.
הבכור אמר שהוא חושש שיסתכלו עליו.. אז אמרתי לו- תתלבש יפה, שיהיה על מה להסתכל.. תמיד אנשים ידברו, בואו ניתן להם סיבה לדבר דברים טובים.

מתחילים להתארגן לקידוש.
דפיקה בדלת....
הרב של בית הכנסת הגיע..
בא לחזק אותנו. להגיד שגם בשו״ת הייתה אישה שנהגה כך ויש למעשה שלי תקדים.
הוא העביר לנו מסר שאנו חלק מהקהילה, רצויים, ושאנחנו לא לבד.
אין ספק שההגעה שלו חיזקה אותנו ונזכור זאת לעד.

היה לנו ערב שבת כייפי מאד.
צחקנו, שיחקנו ואכלנו מאכלים אהובים..(וגם הרבה סוכר)..

מאוחר יותר הגיעו 2 חברות שלי, שהן כמו משפחה, לאחר שהבעלים שלהן שיתפו אותן במה שקרה..

בבוקר הגדול אמר לי שהוא יילך לתפילה לבד ושזה בסדר שאני אצטרף אחר כך. שמחתי שהוא עזר את הכוח להתמודד.
הגענו לתפילה. היו שאמרו לילדים שאימא שלהם גיבורה.
הם ענו להם שהם יודעים..

ואני, אימא אחת, שלא תמיד מרגישה גיבורה, שלפעמים נגמר לי הכוח, שמדי פעם גם עייפה ועצבנית, כמעט ומרימה ידיים,
אבל יודעת בביטחה, שריבונו של עולם מלווה את בניי ואותי, ושיותר לא ישבו לילד שלי בכיסא בתפילה..

תודה לקהילה שלי על הרגישות, הפתיחות וההבנה.

 

--------------

הטור פורסם לראשונה בדף הפייסבוק של אמילי עמרוסי.