ביטלתם לנו את יום האם ואנחנו לא מרוצות

בתהליך זוחל יום האם הפסיק להיות יום האם, כי מה עם יום האב? ולא לכל המשפחות יש אם, ולא לכל המשפחות יש אב, ולפעמים האם היא האב, ולפעמים האב הוא האם, ולפעמים הם ביחד, ולפעמים לחוד, והכל נהיה מורכב כל כך, וכבר אי אפשר להגיד שום מילה בלי לפחד מהמשופמות, או המשופמים, או שניהם ביחד, או שתיהן ביחד

יערה ישורון 25/02/20 08:30 ל בשבט התשפ

ביטלתם לנו את יום האם ואנחנו לא מרוצות
יערה ישורון, צילום: אבישג שאר ישוב

בראשית היה יום האם, כי האם היתה בבית ומישהו היה צריך להגיד לה תודה, כי לא היה לה בוס שיעשה את זה. ואז היא יצאה לעבודה, והסתבר שיש בתים שלא תמיד יש בהם אם, ושגם האב יכול להיות, ושהאם יכולה לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלבשל ולחכות לילדים עם ארוחת צהריים חמה מיד אחרי שסיימה לצחצח עם אקונומיקה את שאריות הבוקר.

אבל האם עדיין היתה חוזרת הביתה בארבע שלוש או ארבע פעמים בשבוע, כי לבעלה מוכנים לתת כאלה תנאים מפליגים בעבודה רק אם הוא גרוש ואלה הסדרי הראיה שלו. אז האם היתה עובדת 9 שעות ביום פלוס שעות נוספות, ומגיעה הביתה לפחות שלוש פעמים בשבוע, ובשעון שלה זה תמיד היה מסתדר, כי אין ברירה, וכי היה לה שעון של אמהות.

אבל לאט לאט, עם כל אחר צהריים של האב, שרק החליף את האם כי היא היתה חייבת להשלים שעות בעבודה, גדל לו התאבון. והוא רצה להיות עוד עם הילדים. פתאום הוא ראה איך הם נראים באור יום, וכמה כיף לפעמים יכול להיות איתם כשלא מדובר רק בשעות הצרחות של המקלחות. וגם לה היה נחמד בעבודה, ואפילו העריכו את מה שהיא עושה וחשבו שזה לא רע, נקודת המבט הזו שהיא מביאה איתה.

בתהליך זוחל יום האם הפסיק להיות יום האם, כי מה עם יום האב? ולא לכל המשפחות יש אם, ולא לכל המשפחות יש אב, ולפעמים האם היא האב, ולפעמים האב הוא האם, ולפעמים הם ביחד, ולפעמים לחוד, והכל נהיה מורכב כל כך, וכבר אי אפשר להגיד שום מילה בלי לפחד מהמשופמות, או המשופמים, או שניהם ביחד, או שתיהן ביחד.

ואז הוחלט במועצת העם העליונה לקחת צעד אחד אחורה. ולא להגיד אם או אב, כי זה מורכב מדי ומסובך מדי, והזעם הקדוש של כולם כבר נהיה קדוש מדי, ובמקום יום האם או יום אב נהיה חג שלם של כל הקדושים. הזועמים. והזועמות. אף אחד כבר לא ידע מי על מי ולמה, ומה אסור להגיד ומה מותר.

אז אמרו – משפחה. יום המשפחה. כן, ככה אפשר לשטח, לפשר ולגשר, וכולם יהיו מרוצים.

אז הילדים של היום כבר לא יודעים שפעם היה יום האם, כי יום אחד בשנה היה מותר להגיד – וואלה, את אשה מושלמת, את בת זוג נפלאה, את אישיות כובשת ומממשת, אבל את גם אמא, ולתפקיד הזה, של האמא, אנחנו רוצים להגיד תודה, ולשלוח פרחים, ולאפות עוגיות, ולכתוב מכתבים מלאים באותיות בגדלים שונים וציורים של פרח בגובה של בית. כי בלב אנחנו יודעים שיש אמא. ויש לה תפקיד. גם אם האמא היא אבא, או סבתא, או סבא.

וגם לאב יש תפקיד. לפעמים האם עושה אותו, לפעמים דמויות אחרות, אבל שכחנו שצריך להגיד תודה לכל התפקידים, כי מרוב שרצינו שכולם יהיו מרוצים, שכחנו שצריך שקודם יהיו כולם. שקודם כולם צריכים פשוט להיות.

ומועצת העם עומדת מול אמהות שמתבוננות ביום האם שנעלם להן, ועל המשימות שנוספו להן ביחד עם העבודה במשרה מלאה, והדף היומי, והבישולים בשישי, והשניצלים בשלישי, והמקלחות בשש, וועדת חינוך בתשע, ולא מבינה למה שוב הן לא מרוצות, ומה שוב הן רוצות, ואיך אפשר לרצות אותן, ולספק אותן, ולמה אי אפשר פעם אחת להגיד תודה ושהרעיון היה גאוני, ולמה אי אפשר, פעם אחת, שיהיה כאן וואן ביג האפי יום משפחה.

והאמהות שנשאו וילדו והניקו עומדות ומבקשות – השאירו לנו את יום האם. בתמורה, נעניק לכם יום אב, או חודש אב. מי יודע, אולי נרצה לחגוג אותו בעצמנו.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר