אני יושבת באוטו אחרי יום קשה ומאתגר ובוכה. הגשם יורד ובוכה איתי ואני שואלת: "למה?"
למה לפעמים כל כך חורפי, קשה, למה יש עננים שמסתירים את התקווה?
העצים שליד הרכב ערומים- אם אורח מכוכב אחר היה מגיע, אני חושבת שמבט אחד היה מספיק לו כדי להרים גבה ולהסתלק.
ובתוך כל זה- ט"ו בשבט. יוצאים החוצה לעבוד, לחפור , לנטוע. איך זה קשור? למה דווקא עכשיו?
זה לא סוד שהחורף עצמו קשה יותר. אנשים יותר מדוכדכים וזה שהם ספונים לבד בבית , בטוח לא עוזר.
זה גם לא סוד שהחיים מלאים "רגעי חורף", זמנים של אי הצלחות, לא רואים את ההשקעה ואת פירותיה.
והחינוך? כולנו יודעים שגם בחינוך יש חורף. משקיעים, עוזרים ונואמים אבל אצל הילדים/ המתבגרים לא רואים פירות.
ובאמצע כל זה- ט"ו בשבט. אפילו את התעודות בבתי הספר נותנים בתקופה הזו.
למה?
כולנו יודעים שבחורף העבודה נעשית אבל היא לא נראית: השורשים מתחזקים, העצים, הפרחים - עושים את עבודתם מתחת לאדמה. כולנו יודעים אבל מתקשים לקבל את זה שגם אצלנו וגם בחינוך יש תהליכים שמתרחשים, יש עבודה סמויה שחייבת להיעשות, אי אפשר לדלג עליה.
מתישהו הפירות יופיעו: אולי לא נראה אותם, אולי לא אנחנו נקטוף אותם, אולי הם לא יהיו משמעותיים כמו שקיווינו אבל אולי כן. אולי יותר. מה שבטוח שכל הכוונה, עצה, מילה טובה שאמרנו, כל פרגון אמיתי, כל עזרה ונתינה - דישנו את קרקע הלב. כל עשייה כזו תרמה.
מתישהו הפירות יופיעו: אולי לא נראה אותם, אולי לא אנחנו נקטוף אותם, אולי הם לא יהיו משמעותיים כמו שקיווינו אבל אולי כן. אולי יותר. מה שבטוח שכל הכוונה, עצה, מילה טובה שאמרנו, כל פרגון אמיתי, כל עזרה ונתינה - דישנו את קרקע הלב. כל עשייה כזו תרמה.
הצמחים לוקחים את כל מה שעבר עליהם בחורף ומשתמשים מתוך זה במה שדרוש להם לצמוח- כך גם אנחנו, כך גם ילדינו.
באחד הטיולים שלנו בחו"ל הגענו לעץ מוזר שהייתה באמצע הגזע שלו נפיחות יוצאת דופן, בהסבר שהיה כתוב בשלט לידו הבנו שהעץ התמודד עם מחלה/ קושי ומצא דרך מקורית להמשיך.
ט"ו בשבט מזכיר לי את כל זה ונותן לי עצות להמשיך: לעצמי, לאחרים, בחינוך.
צילום: shutterstock
1. ט"ו בשבט מלמד אותנו : לזכור את התהליך, את החובה לשהות, להשקיע, לעמול גם כשחורף. להבין שלפעמים אי אפשר לזרז תהליכים, שדברים חייבים להתבסס, לשקוע. אנחנו חייבים ללמוד, להבין לפני שאנחנו ממשיכים ועוברים שלב וגם אצל ילדינו- כל מילה שאנו אומרים, כל סיפור, שיתוף, לקח - כולם שוקעים ונכנסים אל ילדינו- התפקיד שלנו כהורים הוא להניח את זה שם, להשקות, לדשן, לתת את המידע וההכוונה וכשהם יצטרכו, זה אצלם והם יוכלו להשתמש בזה בלי לזרז ובלי לדחוק. השלב הראשון הוא העמוק- התהליך הפנימי שקורה באדמה, בחורף.
2. ט"ו בשבט מלמד אותי גם לצאת לפעולה, לעשות, להתלכלך. עשייה היא חשובה והכרחית. עשייה למען עצמינו וגם למען האחר- ודווקא בחורף. כשקשה לי, אני עושה. כשקשה לי מול הילד- אני עוברת לעשייה בבית, היצירה והפעולה עוזרים לי להמשיך להתרכז, להמשיך ולא להתבוסס באכזבה ובכעס.
3. עצם קביעת ט"ו בשבט במסורת היהודית מלמד אותי את תפקיד האדם מול הטבע: התפקיד שלי הוא ליזום באופן מלאכותי. הרי התהליכים קורים באופן טבעי גם בלעדיי אבל אני זו שיכולה לעשות מזה חגיגה, ליצור מפגש, להרים את היומיום ולשנות אותו - זה בידיים שלנו. כאדם אני יכולה להביט סביבי ולהעצים את הטוב- להנות, לחגוג ולהוקיר אותו. כאמא- אני יכולה לראות את התבגרות ילדיי ולשמוח, להפוך את זה למשהו טוב ואהוב, להעצים את המקומות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.
4. ט"ו בשבט מזכיר לי גם בזמנים הקשים לא להתייאש. גם הטבע לא מתייאש- הוא ממשיך שנה אחר שנה לצאת מן הקיפאון, להיחלץ מהתקופה הקשה, מהחורף ולנסות שוב.
כששאלתי את הגנן שלי מה קרה לדשא, הרי זכרתי שהוא ירוק ויפה. הגנן צחק: "הדשא שלך הוא דשא שבחורף הוא ישן, רק בקיץ הוא יפה." אבל אני לא זכרתי את זה. ודווקא העובדה שלא זכרתי, שימחה אותי- כי גם בקיץ הבא הדשא שלי יהיה יפה וירוק ואז לא אזכור את החורף ואת הדשא הנבול. כך כאדם- בזמן הקושי אנחנו מרגישים ועצוב לנו אבל אם נזכור את הקיץ וכמה היה שווה לחכות לו ואיך שכחנו אז את החורף- יהיה לנו קל יותר להבין שהכל זמני וחולף ולכן כדאי לנצל כל תקופה כמה שיותר. גם כהורים- יש תקופות יפות ומשמחות, מלאות נחת ואהבה- הן אלו שנותנות לנו תקווה וכח. אותן- נזכור וניקח איתנו לתקופות המאתגרות יותר כדי שגם בהן נדע שיש תקווה- יש לאן לשאוף ולאן לחזור.
5. ט"ו בשבט מזכיר לי לשתף. הרי החורף הוא של כולם- כולם מכירים בו וכולם חווים אותו וכמה טוב ונעים יותר שיש אורחים, חברים או סתם שאפשר להתקשר ולדבר עם מישהו שחווה דבר דומה. השבוע סיפרה לי חברה שהיא חיתנה את הבן והכל היה קשה: כספית, נפשית, הכנות, לחץ וגם...לפזר חיוכים. כשהכל נגמר וההורים של הזוג הצעיר התמוטטו לבד בחדר שלהם, היא שאלה את עצמה: "ככה? זה רק אצלי?" כשכמה ימים אחר כך היא פגשה חברה אחרת שחיתנה חודשים ספורים לפניה, היא שאלה אותה. החברה שיתפה שגם להם היה קשה. "אז למה לא אמרת לי? למה לא רמזת?"
החברה הישירה אליה עיניים ושאלה: "היית מאמינה לי? ואם כן- מה זה היה עוזר לך?". אז כן, לכולנו יש חורף - כל אחד החורף שלו ובכל זאת יש תקופות שלכולם יותר קשה, מדוכדך. יש אתגרים בחינוך שכולם שותפים להם והשיתוף עוזר, מקל ובעיקר- מצמיח.
חורף טוב וצמיחה קלה
לטורים קודמים
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים, כותבת טורי חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה-מיכל מיכל כרמי", מורה בתיכון ואמא לשבעה.