"הבן שלי כל רגע צריך להראות לי את מה שהוא עשה כדי לקבל חיזוק, נמאס כבר. למה הוא לא יכול לשבת עשר דקות עם עצמו ולעזוב אותי בשקט?"
"אני מדברת עם חברה בגן השעשועים - הילד לא נותן לסיים משפט. למה הוא לא יכול לשחק קצת עם עצמו? עם חברים?"
"הבת שלי יודעת בדיוק את הכללים, מה אני לא מרשה, למה היא כל הזמן עושה בדיוק את הדברים שאסור?"
בגישת שפר מתייחסים אל צורך אחד ומרכזי של הילד, הצורך בשייכות. הצורך הזה הוא קיומי ממש, כפשוטו. הילד זקוק לתחושה של חיבור אל ההורה (לא דווקא הביולוגי כמובן, אלא מי שמגדל אותו) ובאופן לא מודע, מוכרח לקבל את תחושת החיבור הזו בכל מחיר.
איך מתבטא החיבור מבחינת הילד? זוהי בעצם ה-שאלה. מבחינתנו החיבור קיים כל הזמן. מהרגע שהילד נולד (ואפילו לפני כן) הוא שייך לנו ואנחנו מחויבים אליו כל חיינו. מבחינת הילד, הוא מגיח לעולם, לאחר שהיה מחובר לאימו ותלוי בה לגמרי. עכשיו באופן טבעי הוא מחפש כל הזמן להרגיש חיבור. בגדול, ישנן שתי דרכים בהן הילד יכול להרגיש שייכות. חשבו על עצמכם- כשאתם מגיעים למקום חדש, למסגרת חדשה מתי ואיך אתם מרגישים שייכות? מה גורם לכם להרגיש כך? בגדול התשובות נחלקות ל-2 : יש שמרגישים שייכות על ידי אישור מהחברה, מהקבוצה, אם פונים אליהם, אם משתפים אותם, מחבקים אותם וכו' ולעומת זאת יש כאלה שירגישו שייכים כשהם חלק ממה שקורה, משתפים פעולה עם הנעשה - מגיעים לפעילויות משותפות, מתנדבים לסיוע בכל מה שצריך וכד'. במילים אחרות אפשר לומר שהדרך הראשונה היא פאסיבית בעוד הדרך השנייה היא אקטיבית. בדרך הראשונה אנחנו תלויים בחברה על מנת להרגיש שייכות, בעוד בדרך השנייה אנחנו לא תלויים באף אחד והאחריות על תחושת השייכות היא לגמרי עלינו. כמובן שהדרך השנייה עדיפה ומשחררת אותנו להרגיש תמיד שייכים, ללא תנאי.
צילום: shutterstock
מה קורה אצל הילדים? איך הילדים בוחרים להרגיש שייכים להוריהם? היינו רוצים שהילדים יבחרו באופציה השנייה וישתייכו אלינו בדרך של שיתוף פעולה כמו שתיארנו למעלה. בתרבויות אחרות הדרך הזאת היא הרווחת. בשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה לא נפוצות תופעות של גיל התבגרות. נערים ונערות שם משתפים פעולה עם הוריהם באופן טבעי, רוצים בקרבת הורים, רוצים להידמות להם וללמוד מהם. אבל אצלנו (בתרבות המערב) רוב הילדים בוחרים בדרך הראשונה...הם מתנים את תחושת השייכות שלהם. מה זה אומר מבחינתנו? שאנחנו נתקלים בחוסר שיתוף פעולה.
דרך אחת (על הדרך השנייה בטור הבא...) היא באמצעות תשומת לב והיא משתקפת בדוגמות שהבאנו למעלה. תשומת לב יכולה להיות חיובית- הילד 'מבקש' את ההתפעלות שלנו ממנו, או שלילית - הילד מאלץ אותנו להעיר לו וכו'. מדובר כמובן במצב מטריד של הרבה מלל והתעסקות, מה גם שהדרך הזו לא מועילה וחוזרת על עצמה.
מה עושים?
אז קודם כל נרגעים. אנחנו מבינים שהילד לא נגדנו ולא באמת רוצה לעצבן אותנו. עכשיו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה בדיוק הילד מקבל מאיתנו כשהוא מתנהג באופן הזה? כשנזהה מה הוא ''מרוויח'' מאיתנו בהתנהגות שלו, נוכל מצידנו לא לספק לו את "מבוקשו", כלומר תשומת לב שלילית/חיוביות, לא ממקום של ''לעשות דווקא" חלילה, אלא ממקום שבטוח בילד וביכולתו לשתף איתנו פעולה בדרך שלנו. באופן הזה הילד מקבל הזדמנות לבחור בדרך אחרת להרגיש שייכות – דרך של שיתוף פעולה.
הכותבת שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.
הטור מוקדש לרבקונת דוד ולחבורת הנשים בבית רימון