סגור

שגרה: אנחנו שמחים ממנה?

מה באמת משמח אותנו? דיברנו על עזרה לזולת, דאגה לאחר ועשיית מעשים טובים. כל אלה משמחים אותנו ואפשר תמיד, בכל רגע ובכל מקום לעשות אותם. ואז הבן שלי אמר בשיא הטבעיות ''שמחה כי אנחנו חיים'', שרון רחל פלג בטור על השמחה שבשגרה

שרון רחל פלג
ו באלול התשעט
,
06 בספטמבר, 2019 10:26

צילום: shutterstock

"אימא, למה זה שכל דבר חדש שאנחנו מקבלים מתנה תוך כמה זמן נמאס לנו ממנו? למה זה לא יכול להיות שנתלהב ממנו ונרצה אותו כל הזמן?" כך שאל אותי בשבת בני בן ה-7.
"באמת ככה זה עובד בדרך כלל", עניתי לו, מתמוגגת מהתובנה שלו שאני עצמי בקושי מתמודדת איתה. 
אנחנו חושבים שמשהו ישמח אותנו, משיגים אותו, שמחים בהתחלה, או לפחות חושבים שאנחנו שמחים ולאט לאט ההתלהבות מתפוגגת עד שאנחנו עוברים לדבר הבא שאנחנו בטוחים שישמח אותנו, משיגים אותו ושוב אחרי איזה זמן מאבדים בו עניין וחוזר חלילה.

הנושא הזה הזכיר לי פתאום דמי כיס. בתור ילדה אני זוכרת שבכל יום ראשון היו מחכים לי כמה מטבעות על השולחן במטבח - דמי כיס. אבא שלי שיחיה, אולי כי עבד כל השנים בבנק, חינך אותנו מגיל צעיר מהו ערך הכסף. בדמי הכיס יכולתי לעשות מה שרציתי; לקנות ארטיק ומסטיק במכולת או לשמור ולצבור עד שיהיה לי מספיק לקנות משהו "גדול" כמו חולצה, תיק, תכשיטים למיניהם וכד'. ככל שעלינו בגיל עלו בהדרגה גם דמי הכיס. מעולם לא ביקשתי מההורים שלי כסף. היה לי ברור שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לחכות עד שיצטבר לי מספיק כסף.

צילום: shutterstock


בתור נערה כבר עבדתי בכל הזדמנות שהייתה לי כך שצברתי למה שרציתי. אבל יותר משרציתי את הכסף רציתי להיות בצד של הגדולים. רציתי אחריות. ניסיתי למכור לימונדה בתחנת האוטובוס בשכונה. בהמשך פתחנו, אני וחברה, חוג לילדי השכונה, בעלות סמלית. היינו עוברות בין הבתים לאסוף את הילדים, לוקחות אותם לגינה לשתול גרעינים של תפוז או להכין יצירה מעלים. אחר כך הייתי עוזרת מדריך בקייטנה. בהתחלה עשו לי טובה וכמעט לא הרווחתי כסף, אבל אחרי שהוכחתי את עצמי קודמתי לתפקיד מדריכה. בשלב מסוים יזמתי עם חברה קייטנות משלנו.

אצלנו בבית עוד לא הנהגנו דמי כיס. גם ככה סבא צבי נותן להם כסף, בהזדמנויות רבות לאורך השנה. וממילא לא ארשה לקנות ממתקים בדמי הכיס כי בניגוד לפעם, היום הילדים מקבלים ממתקים בכל הזדמנות. ואולי גם כי אני יודעת שבכסף הזה לא טמונה השמחה האמיתית, זו שנשארת.
בשולחן שבת העלינו את השאלה- מה באמת משמח אותנו? אבא אמר שחוויות טובות משמחות אותנו באמת והן נשארות איתנו כי אפשר להיזכר בהן מתי שרוצים. דיברנו על עזרה לזולת, דאגה לאחר ועשיית מעשים טובים. כל אלה משמחים אותנו ואפשר תמיד, בכל רגע ובכל מקום לעשות אותם. ואז הבן שלי אמר בשיא הטבעיות ''שמחה כי אנחנו חיים''. ובאמת נדמה לי שהשמחה טמונה בעיקר בהיותנו במקום הנכון לנו, עושים את הדרך שלנו בחיים, מתקדמים וצומחים. יותר מהרווח הכלכלי שיצא לי מהעבודות הראשונות שלי, חיפשתי להרגיש מועילה, לממש את עצמי, את היכולות שלי. חיפשתי משמעות.

צילום: shutterstock

השבוע, זמן של חזרה לשגרה, או התחלה של מסגרות חדשות ולפעמים לא קל. לא קל, אבל נכון, כי אלה החיים. אולי הילד נחשף לעולם שלם חדש, סביבה חדשה, אנשים חדשים, אולי ילדים בני גילו שהוא לא מכיר. והלא מוכר אולי מרתיע אותנו. בדרך כלל יותר אותנו מאשר אותו... אבל דווקא מתוך ההתמודדות עם הקו שי נולדת ההזדמנות לגדול, לצמוח. הילדים שלנו כאן בדיוק בשביל זה. כמונו, הם מבקשים להגשים את עצמם, להתנסות, להכיר, ללמוד, לחוות. והם מסוגלים לכך לגמרי. שם, בסופו של דבר, נמצא גם המפתח אל האושר שלנו בחיים. שתהיה שגרה מבורכת.

לטורים קודמים

הכותבת שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בראש אחד | השרים פרץ וסמוטריץ' צילום: פלאש 90

סמוטריץ': לבטל את נאומי משפחת רבין בטקס הממלכתי

קרא עוד