חשוב להפנים - אין לנו באמת שליטה על הילדים שלנו

אם (לא) תיכנס להתקלח עכשיו מיד, (לא) תקבל ארוחת ערב. אם (לא) תכין שיעורי בית, (לא) תוכל לקבל זמן מחשב. אם (לא) תסדר את החדר, (לא) תוכל להזמין חבר. כולנו מכירים את ההתניות האלה שאנחנו שולפים ברגעי לחץ על מנת שהילדים יעשו כרצוננו. אך האם הן מקדמות? 

שרון רחל פלג
כב בתמוז התשעט
,
25 ביולי, 2019 14:58

צילום: shutterstock

בין אם על דרך החיוב, ובין אם על דרך השלילה, אנחנו מגלים שההתניות האלה פעמים רבות לא עובדות. בדוגמה הראשונה או שהילד יגיד שהוא לא רוצה על ארוחת ערב, תוצאה שאנחנו לא מעוניינים בה, או שהוא יכול לענות: "אני כן אוכל ארוחת ערב" או "אז אני אקח לעצמי ארוחת ערב", גם תוצאה שאנחנו לא מעוניינים בה. 

 

אז מה עושים?

קודם כל צריך להבין שאין בידנו אפשרות לגרום לילד לעשות משהו. אנחנו מרגישים שהילד הוא שלנו, שיש לנו בעלות עליו, ולכן יש לנו את הכוח לגרום לו לעשות כרצוננו, בטח ובטח כשהוא קטן. אבל האמת היא שאין לנו באמת שליטה עליו. הילד, כבר מההתחלה, בא לעולם ומגיע אלינו כישות עצמאית במידה מסוימת, והוא לא תמיד עושה את מה שאנחנו רוצים.

התינוק לא ישן דווקא כשאנחנו רוצים, לא תמיד אוכל מספיק לטעמנו, לא זוחל כשאנחנו כבר מצפים ועוד ועוד. גם אצל הילד זה כך – הוא לא תמיד נכנס להתקלח, לא תמיד מכין שיעורי בית, לא מסדר את החדר ועוד. אצל הנער אנחנו מקבלים את זה באופן טבעי כי לימדו אותנו שכך זה בגיל ההתבגרות.  ברגע שאנחנו מבינים שזה לא בשליטתנו, מצד אחד אנחנו מתאכזבים אבל מצד שני יורד סף התסכול שלנו, כי אנחנו שמים למטרה לעשות כמיטב יכולתנו, ויודעים שבסופו של דבר אם הילד עושה או לא עושה את מה שקיווינו, זה שלו וזה לא תלוי בנו.

נדמה שהנקודה הזאת חשובה ביותר כשהילדים מתבגרים ולא תמיד ממשיכים בדרכנו, אם מבחינה דתית ואם מבחינות אחרות, ואנחנו לוקחים על עצמנו ומרגישים שנכשלנו בחינוך. ממש לא. אלא לילד יש בחירה חופשית ואין לנו היכולת לשלוט בו. 

מה בכל זאת אפשר לעשות במקרים שהבאנו למעלה? השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא - מה הילד מקבל מההתנהגות הזאת? מה הוא מרוויח ממנה? הילד בהכרח משיג מאיתנו משהו. אין התנהגות ללא מטרה, גם לנו, המבוגרים. וההנחה היא כמובן שהילד לא באמת מעוניין באופן קבוע לא להתקלח, או לא להכין שיעורי בית או לא לסדר את החדר. לילד יש רצון טבעי לשתף פעולה עם מה שצריך לעשות בבית שלו.

אז מה הוא משיג מאיתנו? אולי אנחנו כועסים עליו, צועקים עליו, אולי אנחנו מרגישים בתוך תוכנו כישלון, חוסר אונים, אכזבה. התגובה שלנו עוברת אל הילד והוא מיד מרגיש את החיבור אלינו. מדובר כמובן בתת מודע של הילד. אז מה אפשר לעשות? אפשר לא לספק לילד בדיוק את מה שהוא רגיל לקבל מאיתנו בסיטואציה הזאת. אם הילד לא ישיג את המטרה שלו הוא יפסיק בהתנהגות הזאת ויחפש דרך אחרת להתחבר אלינו. 

נשמע מסובך? נסו בעצמכם את התרגיל: בחרו ילד אחד בבית שהתנהגות מסוימת שלו מפריעה לכם. חשבו עם עצמכם כיצד בדרך כלל אתם מגיבים בסיטואציה הזאת ובפעם הבאה שהיא מתרחשת אל תיכנעו לאוטומט שלכם -  אם אתם צועקים, אל תצעקו, אם אתם נפגעים אל תיפגעו, אם אתם חשים רגשות שליליים כלפי הילד היזכרו שהוא רק זקוק לחיבור. ואל תשכחו שאנחנו יכולים לשלוט רק בתגובה שלנו.

 בהצלחה!

    

 

לטורים קודמים

 

הכותבת - שרון רחל פלג, מנחת הורים בגישת שפר. תלמידת תואר שני במחשבת ישראל.

27.07.2019

1. צ (יהודי)

לא צריך שליטה צריך הנהגה. וזה יש גם יש... תלוי באיזה תרבות אתה חי....

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפתלי בנט צילום: מרק ישראל פלאש 90

בנט מזהיר את גנץ: "אל תיתן יד לממשלת מיעוט"

קרא עוד