סגור

תחושת העלבון - "אני בהסכמתי נתתי את הילד שלי"

כל ילד שמיני ממשפחות העולים מתימן - נעלם. היעלמויות נוספות אירעו גם בקרב משפחות ממוצא מזרחי אחר, ואף ממשפחות אשר מוצאן במדינות הבלקן. החיפוש אחר הנעדרים לא פוסק, 70 שנים חלפו והמאבק על צדק, הכרה וריפוי עוד רחוק מלהגיע לקיצו.

ש. חדשות כיפה
ח בתמוז התשעח
,
21 ביוני, 2018 12:23

צילום: סטודיו כיפה

בחודש יוני 2016 הוטלה האחריות על חבר הכנסת צחי הנגבי – לבדוק את כל חומרי החקירה של ועדת כהן –קדמי אשר עסקה בפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן, ולאשר אילו נתונים ניתן לפתוח לעיונו של הציבור הרחב. הנגבי אמר אז: "ממשלת ישראל הכירה בחובתה לפעול במהירות על מנת לסייע לחשיפת מלוא התמונה בפרשת היעלמותם של ילדי תימן וילדים בני תפוצות אחרות. זהו צעד אמיץ, חשוב ותקדימי, בכיוון של בניית אמון מחודש וריפוי השסעים בחברה הישראלית".

אלא שהדרך עוד ארוכה עד לבניית האמון המחודש. לאחר שהתגלה כי מסמכים רבים הושמדו והחיסיון שהוטל על הפרשה למשך 70 שנים ביטח היטב את מי שיכלו להיות בידיהם תשובות, אופפת את הסיפור תחושת החמצה קשה. הורים רבים אשר ילדיהם נחטפו מהם, כבר הלכו לעולמם. ומי שנותר לנהל את המאבק על ההכרה והצדק הם אחיהם של הנעדרים, מגובים בדור הצעיר במשפחה, שכבר הספיקו ללמוד עם הזמן כיצד יש לנהל מאבק. מעט ההורים שעוד נותרו בחיים, חולמים ומקווים, כי יום אחד, אולי, עוד יזכו לראות את הילדים.

 

רינה תם - אשר אחותה נחטפה במחנה העולים "גורן", מספרת: "ההורים שלי הגיעו מתימן למחנה עולים בגורן שבגליל, הייתה שם אחות בשם זהבה שתפקידה היה לשקול את ילדי המחנה, אני זוכרת אותה היטב, היא הייתה בת קיבוץ איילון. יום אחד היא הגיעה לאמא שלי ואמרה לה כי אחותי בת החצי שנה - שושנה, צריכה להילקח לשקילה. לאחר מכן היא הודיעה לאמי כי שושנה מרגישה לא טוב והיא לוקחת אותה לבית החולים. אמא שלי שהייתה עולה חדשה, לא התמצאה בשפה ובמה שקורה, סמכה על דברי האחות, ובאמת אפשרה לה לקחת את אחותי. ומאז היא לא חזרה. זמן מה לאחר מכן, היא הודיעה לאמי כי שושנה נפטרה".

האמנתם?

"ניסינו לשאול שאלות אבל אמרו לנו שהיא מתה וזהו. היא הייתה ילדה כל כך יפה, עם עיניים תכולות. אבל השלימו עם זה, לא הייתה להם ברירה, ההורים שלי כאבו את היעלמותה במשך כל חייהם, והם לא היחידים, במושב שאני גרה בו יש לא מעט משפחות שנעלמו להם ילדים".

אשר שדדי -שקד, אשר מחפש עד היום את אחיו יוסף, מתאר סיפור דומה: "אמא שלי עלתה מתימן יחד עם דוד שלי, שהיה אחראי על כל הילדים והנשים במשפחה, בעוד שאבי וסבי, נשארו בתימן למכור את הרכוש שהיה להם. הם הגיעו למחנה העולים בעין שמר, אחותי הייתה אז בת שנה, ואחי בן 3 לערך.  במחנה העולים היה מקובל כי הילדים רוכזו בבית הילדים, ואימותיהן יכלו לשהות שם במהלך היום אם הן רצו, ובלילה הן היו חוזרות לטפל בשאר ילדיהן שבמחנה. מידי יום אמי וסבתי היו הולכות לבקר בבית הילדים, עד שבוקר אחד כשהגיעו, נאמר להן שהילד מת. כשהן שאלו איפה הוא, פטרו אותן בתשובה שהוא במקום אחר. הן חזרו למחנה נסערות וסיפרו לדוד שלי את מה שקרה. מיד הוא יצא לבית הילדים, וכששאל אותם היכן הילד, אמרו לו שהוא נלקח לקבורה. לאחר מכן שלחו לאבא שלי מכתב לתימן, המודיע על כך שבנו נפטר. מה שכמובן לא התיישב לנו בשום צורה, הוא היה ילד בריא לחלוטין, ואם הוא נפטר, שיגידו לנו איפה הקבר, שיביאו הוכחות. אבל נעלם? זה לא הגיוני".

אשר שדדי

אשר שדדיצילום: באדיבות המצולם

 

"אני לא מוכן לשבת עליו שבעה אם לא ראיתם שקוברים אותו"

כאשר אבי הגיע לארץ, חצי שנה לאחר המקרה, הוא ניסה לברר בכל מיני דרכים מה עלה בגורלו של אחי, אבל זרקו אותו מבית הילדים ואיימו עליו שיעצרו אותו. אבא שלי לא קיבל את רוע הגזירה והוא הודיע למשפחה כי הוא לא מוכן לשבת עליו שבעה אם הם לא ראו שקוברים אותו. לאחר מספר שנים, כשכבר גרנו במושב, הגיעו אלינו הביתה צווי גיוס עבור אחי, ומאחר והוא לא התייצב, הגיעו אלינו הביתה לחפש אותו. שאלו היכן הוא, והציגו להם אותי, הייתי כבן 12, ועל מנת להחיות את זכרו של אחי, היו קוראים גם לי יוסף. אבל הם לא התרצו וחיפשו אחר בחור בוגר, וכמובן אמרו לאבי שאין הכוונה אליי, ושאלו היכן נמצא יוסף האמיתי. אבי אמר להם, בבקשה, בואו תמצאו לי אותו".

דפוס הפעולה הזהה התרחש גם בסיפור היעלמותה של סעווד מבורת, לבית משפחת הינדי. אחותה - ריקי אביבי ממשיכה בחיפושים אחריה עד היום. "ההורים שלי עלו לארץ בשנות ה-50 והגיעו למחנה עולים בצמח. שם אמרו לאמא שלי כי חוששים מאוד מכך שאחותי תידבק במחלות ולכן עליה לעבור בדיקות, והוריי יוכלו לבקר אותה מידי יום. אף אחד מהם לא העלה על דעתו שבארץ הקודש יש קנוניה, ולכן הם העבירו אותה לצורך הבדיקות, ובאמת, אמי הלכה לבקר אותה מידי יום. יום אחד, כאשר אבי הלך לבקר אותה במקום אמי, הודיעו לו שהילדה נפטרה. כאשר הוא ביקש לראות מסמך, העיפו אותו משם. הוא חזר הביתה שבור לב, והיה בטוח שאם זה מה שהם אומרים, זה בוודאי גם נכון, אבל אמא שלי לא שקטה ולא נחה, בדיוק כמו בסיפור על יעקב אבינו, גם אמא שלי לא קיבלה את העובדה שבתה נפטרה, היה לה לב של אמא שאומר 'הבת שלי חיה', 'אני יכולה פתאום ביום בהיר לראות אותה".

 

האם מצאתם תיעוד נוסף שלהם במהלך השנים?

ריקי: "אני ערכתי חיפוש בארכיון, ולא מצאתי שום עדות לכך שהיא נפטרה, או מסמך שמספר היכן היא נמצאת. אבל כן מצאתי מסמך במשרד הפנים שאומר שבחודש יולי 1963 היא חדלה להיות תושבת הארץ, כלומר בהיותה ילדה קטנה. זאת כאשר בכל ועדות החקירה טענו כי לא מוצאים עקבות למספר הזהות של אחותי. אז מה? לא ברור שסחרו בה? באישיות שלה?".

אשר: "לאחי יש מספר תעודת זהות והוא מוגדר כנעדר, כלומר, מכירים בזה שנעדר לנו בן משפחה, אבל אף אחד לא יודע שום דבר עליו".

 

"הם נתנו אמון מלא בממסד והם רומו על ידי הממסד"

אשר: "המקרה שלנו התרחש ממש בשלבים הראשונים, לא הייתה עדיין מודעות לחטיפות, אז מתוך תמימות אמתית אמי וסבתי האמינו במה שאמרו להם. ואנחנו יודעים בוודאות שהילד היה בריא מאוד, פשוט לא היה להם מה לעשות נגד זה".

ריקי: "הם היו אנשים מאוד תמימים. ברגע שהם ראו אחות עם מדים, זה ייצג עבורם את הממסד, והממסד היה קודש קודשים. אף אחד לא העלה על דעתו שזה מה שיעשו להם בארץ ישראל. אבא שלי אמר שבארץ ישראל לא חוטפים ילדים, אבל אני חושבת שהוא דיבר ממקום של גבר שמבין שהוא צריך להשלים עם זה. היום כשאני אני מסתכלת על זה אני שואלת את עצמי, באמצעים הדלים שלו, מה הוא יכל לעשות? להיאבק בתחנות רוח ולקבל שברון לב? מה הוא יכל לעשות? ובאמת, הקושי הגדול הוא שהם נתנו אמון מלא בממסד והם רומו על ידי הממסד, וזה העלבון הגדול, כי אני בהסכמתי נתתי את הילד שלי".

אם ובנה במחנה העולים "עין שמר" 1950

אם ובנה במחנה העולים "עין שמר" 1950צילום: אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, D200-127.

 

איזה השלכות היו לכך?

אשר: "אצלנו זה השפיע באופן קשה מאוד. אמא שלי, שהייתה כאובה מאוד מההיעלמות של אחי, נקלעה יום אחד למריבה עם שכנתה, כאשר שתיהן ניסו להגן על ילדיהם במסגרת מריבה שפרצה בין הילדים. גם לשכנה הזו נעלם ילד ושתיהן היו שרויות במצב של צער עמוק וסערת רגשות. הרוחות התלהטו כל כך עד שהשכנה שלפה סכין, דקרה את אמי, והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן מאיבוד דם, כי לא היו התנאים לפנות אותה לבית חולים. אחרי המקרה, לאבא שלי היה קשה מאוד להכיל גם האבדן של אמי וגם של אחי והוא נפל לצער עמוק, ואושפז. בשלב מסוים הוא ניסה לנקום במשפחה השניה, אז הוא נשפט וישב במשך שנה בכלא. למעשה מי שגידלה אותנו, היתה סבתא שלי. במבט לאחור, אם אני מנתח את כל מהלך החיים שלי, אני רק מנסה לדמיין את הכאב שאמא שלי הייתה שרויה בו ובאיזה מצב היא הייתה. תראי לאן הובילו אותנו החיים, לאן הוביל אותנו המקרה הזה. זה עוול, והנזק שנגרם הוא מכל הבחינות, רגשית, כלכלית, כמה אנשים שנחטף להם ילד מתו מרוב צער, או מתוך סערת רגשות או עשו דברים לא הגיוניים מתוך מצב מסויים".

ריקי: "אמא שלי חיפשה את הילדה שלה בכל מקום. לאן שהיא נסעה, היא תמיד הייתה אומרת לי, 'הייתי בעיר וראיתי מישהי שדומה לך'. פעם אחת היא נסעה יחד איתי לטיול בבית הספר היסודי. והיא ראתה שם ילדה ואמרה לי עליה, 'אני חושבת שהילדה הזו היא הילדה שלי', כל החיים היא חיפשה אותה".

 

"כל פעם מתברר דבר יותר מחריד, זה פשע מה שנעשה פה"

אשר: "הסיפור הזה מאוד מציק לי, אבל כנראה שאני גם נגוע באותה התייחסות של ההורים שלנו לנושא, סוג של השלמה. אני מניח שהדור הזה לא מוכן לקבל את מה שאנחנו היינו מוכנים להבליג עליו. ואני לא מרגיש שיש רוח גבית מהממסד או מהעדה לעשות דברים מעבר להפגנות החלביות. האתיופים מבקשים שכירו בעליה שלהם כאסון, אבל מה אנחנו נגיד שחטפו לנו ילדים, זו ממש סוג של שואה.

הדרך של עוזי משולם לא נראתה לי מלכתחילה, אנחנו בתוך מדינת חוק, אפשר לחסום כבישים, להבעיר צמיגים אבל לא להשתמש בנשק נגד אחים שלנו. אין ספק שהיה צריך  לפעול בעניין, אבל לא כך, לא באלימות. בזמנו לא הרגשתי שהוא מייצג אותי אבל בדיעבד אולי הייתי תמים מידי, האמנתי במערכת. היום כשאני קורא ואני רואה את מה עשו וכל פעם מתברר דבר יותר מחריד, זה פשע מה שנעשה פה".

ריקי: "בשנות ה-60 נחטף ילד חרדי בשם יוסי שומאכר על ידי סבו, וכל המדינה היתה על הרגליים כדי להחזיר אותו לארץ. אז למה פה לא הופכים את המדינה? ולמה חיסיון של 70 שנה? על סודות ביטחוניים יש חיסיון של 40 שנה. וזה ברור למה, כדי שכל הדור שנגע בעניין יהיה כבר מת, שלא יהיו עדויות, שייפתחו את הארכיונים ויגלו שכבר אין את מי להאשים. גם יגאל אלון הביא ילדה תימניה לזוג חברים שלו שהיו ללא ילדים, שמה ציונה היימן והיא מדברת על כך בגלוי".

אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים D859-072.

אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים D859-072.צילום: נציגי הסוכנות היהודית ועולים חדשים בשדה התעופה בלוד

 

"כאשר פתחו את הארכיון לפני שנתיים גילו שכל הגורמים הרשמיים היו מעורבים"

אשר: "בשנת 1980 קראתי כתבה של ד"ר דוב לויטן, על ילדי תימן החטופים. והוא ביקש ממי שנעלם לו בן משפחה לכתוב לו. בשנת 1985 הוא קיים כנס גדול מאוד בראש העין, והיו שם 3 אנשים בוגרים שידעו שהם מאומצים והם מילדי תימן, אבל הם לא יודעים מי ההורים שלהם. הם עלו לבמה, הציגו את עצמם, ומי שחשב שיש קשר בחזות החיצונית לבני משפחתו היה צריך להגיד. הייתה שם התרגשות רבה ובכי, היו שם זוגות זקנים שבאו לראות אולי לפני שהם הולכים לעולמם יתמזל מזלם להתאחד עם הבן או הבת שנלקחו מהם. ובאמת, היו אנשים שהיה ביניהם דמיון והם המשיכו את הקשר ביניהם, אבל אצלנו זה לא עזר. מאז דברים התחילו להתגלגל, קמו ועדות אחת אחרי השנייה אבל אף אחת מהן לא הביאה בשורה. רק לאחרונה הדברים מקבלים הד, אבל גם הוא לא מספיק, אני מקווה שתהיה התעוררות. נראה פוליטיקאי שחוטפים לו את הילד איך הוא ירגיש, שינסו לשים את עצמם במקומנו. וגם אם הוא ידע שיחזירו לו את הילד תוך מספר חודשים. איך הוא ירגיש כשהוא בלעדיו?".

ריקי: "אני מאוד פעילה בנושא, וגם אני כתבתי מכתב לדוב לוויתן, כאשר קמה ועדת החקירה הראשונה, כי את המאסטר שלו הוא כתב בנושא ילדי תימן החטופים, אבל המסקנה שלו היתה  שלא היתה חטיפה ממוסדת ומאורגנת, אלא מקרים בודדים בלבד. מה שכמובן לא נכון, כאשר פתחו את הארכיון לפני שנתיים גילו שכל הגורמים הרשמיים היו מעורבים, מהמוסד ועד וויצו, כך שברור שלא דובר היה במקרים נקודתיים. על אחותי אין שום מסמך המעיד על כך שהיא נפטרה, והיום אנו מנהלים משפט על 80 ילדים כאלה שעקבותיהם לא נודעו. אבל אלו המקרים האחרונים בחשיבותם לטיפול מבחינת המדינה. מה שהצלחנו להשיג עד עכשיו אחרי פעילות מאומצת עם עמותת "אחים וקיימים", זה פתיחת קברים, הכרה בכך שהילדים נעלמו, ו-16 משפחות מנהלות כעת משפט נגד המדינה בטענה שהילד לא קבור היכן שציינו".

אשר: "אני מצפה שתהיה הכרה ממסדית בנושא, ומעבר לזה, צריך להקים מאגר דנ"א ממלכתי, שכולם יוכלו לתת בו דגימות, וגם לפרסם בכל הקהילות היהודיות בעולם על המקרה, ומי שחושב שיש לו קשר לחטופי תימן, יוכל להגיע לבנק ולבדוק אם אכן יש".

 

ילדה נושאת את אחיה במחנה העולים בית ליד

ילדה נושאת את אחיה במחנה העולים בית לידצילום: אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים. D822-106.

 

אנחנו רק רוצים שהם יידעו, שההורים שלנו מעולם לא ויתרו עליהם

ריקי: "חשוב לי להגיד, שאין לנו שום תביעות כלפי המאומצים, הם יכולים להמשיך את שגרת חייהם, אף אחד לא יפריע להם. אנחנו רק רוצים שהם יידעו, שההורים שלנו מעולם לא ויתרו עליהם. שלא ילכו לעולמם בגיל 90, 100 עם הידיעה שההורים שלהם מסרו אותם,  כי אי אפשר לדעת מה סיפרו להם. לפני כ-8 שנים אמי נפטרה, והרגשתי מחויבות להמשיך להיאבק ולא לוותר, כאילו היא מסרה לי את הלפיד ביד להמשיך לחפש, אני לוקחת חלק במאבק, למען הצוואה הלא כתובה".

אשר: "אני לא מדבר עם אבא שלי על הנושא כל הזמן, אם אין לי מידע חדש, אין טעם להכניס אותו למצב של צער. אבל אבא שלי אמר לי בפעם אחרונה שנפגשנו, 'הלוואי שאצליח לראות את יוסף לפני שאני אלך', זה החלום שלו. אני לא יודע אם אני בעצמי אזכה לראות אותו, או מישהו מהמשפחה. אבא  אומר לי כל הזמן, 'אנשים פה חלשים, היינו צריכים לעורר את הכל, רק בכוח, אם לי היה כוח לא הייתי נותן את הילד".

21.06.2018

1. יהודי תימני עם טלאי שחור של שואת השתיקה (אברהם אבינו)

אני יהודי תימני עם טלאי שואת השתיקה כבר 70 שנה
אז תגידו לי באיזה מדינה אני חי

דווח על תגובה לא ראויה
26.06.2018

2. בתימן יש מגיפות עד עצם היום הזה (שאל)

לפני 70 שנה המצב היה חמור שבעתיים, ולא פלא שהרבה ילדים נזקקו לאשפוז (וחלקם נפטרו). מי שמחפש את ה"ילדים החטופים" שלא היו ולא נבראו, מוטב שבמקום זאת ידברן שחומי עור לעשות בדיקות דנ"א. 100 דולר, ויש לך הוכחה להיותך ביולוגי או מאומץ.

דווח על תגובה לא ראויה
01.08.2019

3. ילד בריא לא מת בן לילה (וחיסיון 70 שנה לא סביר בכלל)

אבל אם הם היו בארץ, לא היו מוצאים אותם כבר? אנחנו מדינה קטנה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שר הביטחון גנץ צילום: David Cohen/Flash90

גנץ קורא לפלשתינים לחזור למו"מ: "זה אינטרס שלכם"

קרא עוד