בלילות שבהם שמי המזרח התיכון נצבעים ביירוטים הוליוודיים מול איראן, קל להשתכר מתחושת העוצמה. זהו מחזה מרשים, טכנולוגי, כמעט אסתטי בחדות שלו: טילים בליסטיים מול מערכות חץ, לוויינים מול כטב"מים. זוהי המלחמה שמרתקת את העולם למסכים, זו שבה הניצחון נמדד באחוזי יירוט ובגרפיקה ממוחשבת בחדשות הערב.
אבל הרחק מאור הזרקורים של ה"מלחמה הגדולה", יש חזית אחרת לגמרי ומסוכנת מאוד. היא לא מצטלמת טוב, אין בה תהילה טכנולוגית, והיא צבועה בגוונים של אפור קרוב לשחור. זוהי חזית הדורשת מאמץ רב, לפעמים סיזיפי, חזית בצל "ההצלחות במלחמה" שמתחוללת כבר חודשים ארוכים בצפון. במלחמה זו, האויב הוא לא רק טיל נ"ט שחומק מתחת לרדאר, אלא השחיקה האיטית של נפש הפרט, של האזרח הנשחק. זה לא קרב על שמיים נקיים, אלא על היכולת של האזרחים להחזיק מעמד כשהקרקע תחתיהם רועדת.
המענה לחזית הזו הוא "כיפת ברזל קהילתית". בדיוק כמו הנחיצות בהגנה אווירית.
ללא "כיפת ברזל קהילתית" נמצא עצמנו במציאות שבה ניצחנו בקרב המבצעי מול טהרן, אבל איבדנו את חבל הארץ היפה ביותר שלנו. השמיים יהיו נקיים אבל התושבים יברחו מאדמת הארץ, מהיישובים בגבול.
האתגר הניצב כיום בפני תושבי הצפון אינו חדש לעם ישראל. להיפך; זהו אותו אתגר איתו התמודד עמנו בגבורה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ואותו אתגר שעמד בבסיס המעשה הציוני בראשיתו. זוהי היכולת להיאחז בקרקע גם כשהרוחות סוערות, לבנות בית במקום שבו אחרים רואים סכנה, ולהפוך את הקהילה למבצר. אך גם גבורה היסטורית זקוקה לדלק כדי להמשיך לבעור. פרופ' מולי להד, מחלוצי המחקר הישראלי בחוסן ואיש הצפון בעצמו, משתמש בדימוי "מיכלית הדלק" כדי להמחיש זאת: כל לילה במקלט וכל חודש של אי-ודאות שורפים עוד ליטרים מהמאגר הרגשי של האזרח. בצפון, המדיניות ברורה - מחזיקים מעמד - אך כדי שהמיכלית לא תתרוקן, אנחנו זקוקים למערכות תדלוק קהילתיות שיפעלו בשטח.
הם, התושבים יחזקו איש את רעהו אם רק נתדלק אותם ברוח איתנה אל מול הקשיים והאתגרים.
תידלוק הוא בהכרח כסף, כי אם ברוח קהילתית.
הטעות הנפוצה בשיח הציבורי היא ההתייחסות לחוסן כאל תכונת אופי, כאילו מדובר במשאב אינסופי של "אנשים חזקים". אבל משפחה שנשארת בביתה בקו העימות מול הפחד והקשיים, המראות וחסר האונים, זה לא רק בזכות אידיאולוגיה, אלא כי היא מוקפת בחברה אנושית שרואה אותה ומעניקה לה רשת בטחון.
הניצחון בצפון לא יושג רק באמצעות חיסול חוליות מחבלים, אלא בבנייה שיטתית של תמיכה קהילתית. אנו ביד תמר מתמחים ב"הנדסת חוסן" ועוסקים בזה בעשור וחצי האחרונים ויש לזה כמה מאפיינים:
זה מתחיל ביצירת כתובת אנושית חיה לכל תושב - לא מוקד טלפוני מנוכר או בוט ממשלתי, אלא שכן מהקהילה, שהכשרנו אותו מקצועית והוא חלק מצוות מקומי, משמש כעוגן אישי. ההתנהלות הזו חייבת להיות פרו-אקטיבית בטבעה; היא לא יכולה להמתין לקריאת עזרה, אלא צריכה לזהות את החברים שמתחילים לשקוע עוד לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה. כאשר לצוות כזה יש גיבוי מקצועי, פרוטוקול עבודה ברור וחיבור ישיר למשאבי המדינה, הגבורה הפרטית של התושב מייצרת מקום, שיתמודד טוב יותר עם כל משבר.
האחיזה בגבולות המדינה, תלויה בהתיישבות, במתיישבים!
הצפון לא יכול לחכות ליום שאחרי המלחמה כדי להתחיל להשתקם. הוא זקוק לתשתית החברתית הזו עכשיו! בתוך התופת האפורה והסיזיפית. בסופו של דבר, המדינה יכולה לספק את המטוסים והטנקים, אבל רק הקהילה יכולה לספק את הסיבה להישאר. הגבורה הציונית תמיד נשענה על הקהילה החלוצית, לכן לא די לעקוב אחרי ההישגים הצבאיים. חייבים להשקיע בחיזוק הקהילות ובבניית מערכי תמיכה מקצועיים בתוך היישובים.
מי שמבין שהמאבק על הצפון מוכרע לא רק בשמיים אלא גם בלב הקהילה, מוזמן להצטרף לפעילות של יד תמר ולסייע לבנות את אותה "כיפת ברזל קהילתית".
יחד נוכל לוודא שהתושבים לא רק שורדים את המלחמה, אלא נשארים בביתם גם ביום שאחרי.
בשיתוף יד תמר