אחרי כל סיפורי ההטרדה המינית וקמפיין meeto, חשבתי האם מישהו הסביר לילדים ולתלמידים שלנו מה היא בדיוק אותה הטרדה מינית גם בבית הספר ומתי חיבוק של חבר, אב בית מחנך או מנהל נחשב כחצייה של קו אדום שהם מייד חייבים לדווח עליו להורים.
ומה לגבי הגילאים הנמוכים?
האם מעבר לחוזר מנכ"ל בסעיף 3.9 המתייחס ל"עברות מין: אונס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, מעשה מגונה" מישהו טרח באופן אינהרנטי כחלק מוסדר מתוכניות מערכת החינוך ללמד את אותם ילדים קטנים איך להתגונן ומתי להבחין כשמשהו לא בסדר ובעיקר, מה הם צריכים לעשות?
לא לימוד בכדי לצאת ידי חובה אלא לימוד מפורט היורד לרזולוציות הגבוהות ביותר בהתאם לרמת התפיסה שלהם.
לימוד עם דוגמאות ומצגות, סרטונים ומתודות חדשניות. ואח"כ לעשות להם בחינה בכדי לוודא שהם באמת הבינו את העניין. רק ככה הורים יהיו רגועים שהדוד הנחמד שמגיע לגן של הילדים שלהם או לכיתה א' עם הגיטרה הוא באמת דוד נחמד. לא יודע אם זה רק אני או שיש עוד הורים שמתחילים לחשוש אבל מאז קמפיין ההטרדות כל מיני מחשבות מטרידות מתעלקות לי בראש.
הטרדה מינית | אילוסטרציה צילום: ChameleonsEye,Shutterstock
עם כל כך הרבה מבוגרים אחראים צריך לדאוג?
אנחנו תופסים אקסיומטית את מערכת החינוך בכלל והמרחב הבית ספרי והכיתתי בפרט כסביבה מוגנת מטבעה: יש מנהל. יש סגנית. יש צוות. יש יועצות. יש סייעות. יש מאבטח. נו, עם כל כך הרבה מבוגרים אחראים שכולם העבירו טופס בגיר למשטרה צריך לדאוג? בוודאי שלא.
אז גם אם מערכת החינוך היא עדיין המקום הבטוח ביותר והיא ככל הנראה לוקחת בהליכה את רוב מקומות העבודה שאתם או הילדים שלכם תהיו שם, בכל זאת המצב יותר מורכב: רק מורים ומחנכים יודעים בעצמם כמה חלונות ומרחבים נעלמים יש בבית הספר מתחת למצלמות האבטחה.
ושוב פעם הבנתי כמה חכמת חיים עמוקה השתקפה מהסייגים ובגדרות של חז"ל, שהקפידו לשים את הגבולות ולייצר אזור ביטחון: למרות החובה של מערכת החינוך להתקין דלתות שקופות, בכל בית ספר על פי רוב יש רנדומלית מספיק חדרים עם דלתות אטומות: חדר מוזיקה שמבודד לרעש, חדר אומניות, חדר עם דלתות כפולות. למרות המצלמות לא כל אזורי בית הספר מרושתים במצלמות חכמות. כולם מודעים לכך.
בנורמות שנוצרו היום זה פשוט מורכב מידי
מבחינתי הצבתי לעצמי כמחנך וכמורה כמה כללי ברזל כאשר הכלל המנחה הוא: אם יש ספק אין ספק.
מעולם לא לקחתי ואקח תלמיד לשיחה אישית עם דלת סגורה. מעולם גם לא לקחתי אף תלמיד בודד טרמפ וגם לא אקח. הסיכון גדול מידי. קריירת ההוראה חשובה לי בכדי להפקיר את העתיד שלי בידי הנסיבות של המה יגידו. לא רוצה בכלל להיכנס לזה.
ייתכן שחלק מתלמידיי יחשבו שאני לא מהמחנכים או מ'המורים המחבקים', מה לעשות. זה המחיר שאני מקריב בכדי לא להיכנס בכלל לאזורים הללו: שום חיבוק. שום ליטוף. כלום. רק במקרים קיצוניים שאני יודע שמדובר בתלמיד מפורק, אני משתדל ללכת על טפיחה על השכם ולנחם דרך המילים. המחשבה שאנחנו כבר לא יכולים להשתמש בחומר העוצמתי כל כך של הנגיעה היא כואבת ומתסכלת, אבל מה לעשות, בנורמות שנוצרו היום זה פשוט מורכב מידי.
מורה מחבק תלמידים צילום: Jacob Lund,Shutterstock
מלאכים יש בשמיים
כמחנך נדרשתי ללמד את התלמידים מהי מוגנות ברשת. כיצד לשמור על פרטיותם באינטרנט. ומה לגבי הפרטיות של גופם? אף פעם לא הסבירו בכל שנותיי כתלמיד לפני יותר מעשרים שנה איך לפרש כל מיני התנהגויות של האנשים הממונים עליי, ה'בוסים' החזקים בתעשייה שלצורך העניין נקרא להם המורים, המחנכים, המאבטח וההנהלה. מבחינתי היה מדובר בסמכות לגיטימית.
מורים הם אנשים טובים. נהדרים. אידאליסטים חדורי שליחות הפועלים במערכת חינוך מבורכת הנחשבת לסביבה הבטוחה ביותר ובכל זאת...מלאכים יש בשמיים. אף פעם גם לא הסבירו לי לדעת מתי החיבוק של החבר שלי או המגע החברי הינו משהו בגדר הסחבקיות ומתי הגבול נחצה. אנחנו כמבוגרים יודעים ומכירים את זה. האינטואיציות הבשלות שלנו ישר זועקות ונדרכות.
הגיע הזמן שגם הילדים והתלמידים שלנו יכירו בכך.
היוזמה הזו לא תגיע מהילדים והתלמידים - זה לגמרי שלנו
מערכת החינוך עוברת טרנספורמציה כל כך מבורכת במגוון תחומים: יזמות חינוכית, מודעות אנושית לייחודיות של התלמיד במרכז, מערכי לימוד שמתחדשים כל הזמן, הגיע הזמן לבנות מערכי שיעור מסודרים לכל הגילאים החל בגנים עבור ביסודי ועד לחטיבה ולתיכון שבהם התלמידים ידעו בדיוק היכן נגמרים הגבולות הנורמטיביים ומתחיל החול הטובעני של ההטרדה המינית. והיוזמה הזו לא תגיע מהילדים והתלמידים שלנו. זה לגמרי שלנו.