בכל רחבי הארץ, הורים מצאו עצמם מתמודדים עם סיטואציות שלא הכירו מעולם. כשהם בעצמם שבורים, מודאגים ולא פעם גם אבלים, עליהם לדאוג למצבם הנפשי של הילדים. חלקם נעקרו מבתיהם, חלקם היו עדים לזוועות נוראיות, חלקם חרדים מהאזעקות. ד"ר שרון פלגי, הפסיכולוגית הארצית של מכבי שירותי בריאות, מבינה היטב את המורכבות.
קודם כל דאגה לעצמנו, אחר כך לילדים
"כשאנחנו מרגישים לחץ, הרבה פעמים הילדים נדבקים מאיתנו ואנחנו מהם בחזרה", מסבירה ד"ר פלגי, "הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שהרבה הורים מתמודדים עם זה היום". ד"ר פלגי מציעה להורים לחלק את הזמן והאנרגיות שלהם לשתיים: קודם כל דאגה לעצמם, אחר כך דאגה לילדים. האינסטינקט הראשוני שלנו כהורים יהיה תמיד לדאוג קודם כל לילדים, אך עלינו להעניק לעצמנו כוחות בכדי שנוכל לעשות זאת.
"אנחנו צריכים לבדוק מה מחזק אותנו", היא מסבירה, "חשוב לתת לגיטימציה למנוחה, לחיזוק של המשאבים, לנחמה עצמית, בכל מיני דרכים. לזכור מה הדברים שעושים לנו בדרך כלל רוגע ולעשות אותם גם אם זה מרגיש לא הגיוני. לא להרגיש אשמים לתת את זה לעצמנו". דבר נוסף שביקשה ד"ר פלגי להזכיר, הוא שחשוב לדעת להתגמש במצבים כאלה, בהם התנאים הם לא כפי שאנחנו רגילים. "עלינו להיות בחמלה ונדיבות עצמית", היא מבקשת, "הרבה פעמים אנחנו ביקורתיים על עצמנו ועל ההורות שלנו, וחשוב לדעת להתייחס אלינו כמו שאנחנו מתייחסים לחבר טוב".
מותר לספר גם סיפורים קשים, אבל להוסיף סיום אופטימי
אחרי שהשקענו בעצמנו ודאגנו לכוחות, מגיע החלק השני: הילדים. "אחת השאלות הגדולות היא כמה לשתף ולתת מידע לילדים", מציגה ד"ר פלגי, ומשיבה, "ילדים מגיל נורא קטן מבינים, כל אחד ברמה שלו, מה קורה בחוץ. מרגישים את המתח והשינוי. מילים מאוד עוזרות", היא מציעה, "ברגע שיש סיפור - גם אם זה סיפור ממש קשה - זה מרגיע אותנו. יש לנו תפקיד לענות באותנטיות אבל גם בדרך ששומרת על אופטימיות וגם קשובה ליכולת שלה ילד להכיל את כל המסרים האלה. אפשר לספר דברים נורא קשים, אבל אז לנסות לקחת את הנרטיב למשהו שנותן כוח או ביטחון ועידוד".
ד"ר פלגי מבהירה שמותר להראות רגשות של כאב תוך כדי הסיפור ואפילו לבכות, אך לא להיכנס לסערה רגשית שעלולה להבהיל את הילד. "אפשר להתאמן על איך מספרים לילד", מציעה, ומזכירה שהילדים בעצמם יודעים מתי זה מספיק עבורם, ויבקשו להפסיק או אפילו ילכו באמצע. יש לא מעט דרכים לדעת כיצד הילדים מרגישים: במילים, בשאלות, במשחקים שהם בוחרים לשחק, בציורים שלהם. "חשוב לאפשר את זה", מסבירה ד"ר פלגי, "לא לפרשן לו. לזכור שזה תהליך עיבוד נורא משמעותי. הם מעבדים חוויות, כמו שאנחנו חולמים על הדברים".
"הילדים מרגישים קושי והגוף מבין שהם זקוקים לקצת יותר חיבוק ועטיפה"
גם דרך ההתנהגות של הילדים ניתן להבחין במצוקות: "יש המון ילדים שפתאום חוזרים להרטיב, צריכים את הבקבוק, מגמגמים, מפחדים ללכת לבד למסגרת, צריכים שישנו איתם בלילה. צריך לא להיבהל מזה. זה מלחיץ אותנו אבל צריך לזכור שזה בסדר, הילדים מרגישים קושי והגוף מבין שהם זקוקים לקצת יותר חיבוק ועטיפה. התפקיד שלנו זה לספק ולא להיבהל. לסמוך על זה שניתן לו את המשאבים ואחר כך הוא יצטרך את זה פחות. להבין שזו הדרך של הילד לבטא שמורכב לו. לסמוך על זה שכשהם ירגישו מספיק רגועים הם יחזרו".
לסיום, מבקשת ד"ר פלגי, חשוב לדעת להיעזר: בחברים קרובים, בהורים אחרים שחווים את אותו הדבר כמונו, לפנות לרופאי המשפחה או לטיפול שממוצע על ידי הקופות או בטוח לאומי. התקופה הזו היא קשה, וכדאי לקחת כל עזרה המוצעת לכם, הכל כדי לעזור לעצמכם ולילדכם היקרים.
לתכנים נוספים לחיזוק הגוף והנפש כנסו>>
בשיתוף מכבי שירותי בריאות