עם ישראל נמצא במלחמה. במלחמה הזו אין לנו שום ספק שאנחנו ננצח. עוצמתנו הצבאית מצטרפת אל עוצמתנו הרוחנית, אל האמונה הגדולה שלנו בצור ישראל וגואלו. ועם כל זאת, המחיר של ניצחון זה קשה מנשוא, ואנחנו עומדים ומחבקים את כל המשפחות שאיבדו את יקיריהם והצטרפו למשפחת השכול. רק הקדוש ברוך הוא יכול להציע נחמה למשפחות היקרות, ואילו אנו נעסוק במה שאנו יכולים לעסוק, בהדרכה הנאותה למצב הביניים ההלכתי שנקרא: אנינות.
אנינות היא מושג הלכתי שמתאר את תקופת הזמן שבין המוות לבין הקבורה, תקופה בה אדם יודע שקרובו נפטר אך אין עדין לוויה. זהו מצב רגיש מבחינה אישית ומשפחתית. טוב לכל משפחה שתהיה לה רב או רבנית שמלווה אותה באופן אישי ומדריכים אותה, והדברים שנכתבים כאן נאמרים על דרך הכלל בלבד.
הלכות אונן
- אונן אסור באכילת בשר ושתיית יין. כמו כן, לא יאכל סעודה גדולה ומסודרת.
- האונן צריך לשבת ולישן על גבי קרקע או על גבי כיסא נמוך, אבל מי שזה קשה לו יכול להקל בכך.
- האונן אסור בחיי משפחה, רחיצה, ביכה, שמחה, שאילת שלום, תספורת ותלמוד תורה.
- האונן אסור במלאכה ובמסחר.
- האונן פטור מקריאת שמע, תפילה ותפילין, ולא יברך שום ברכה, לא יענה אמן על ברכתם של אחרים ולא יצטרף למניין. אולם, אם הוא אוכל לחם ייטול את ידיו (אף שלא יברך על הנטילה).
- מותר לאונן לומר תהילים אצל המת.
- ככלל, דיני אנינות לא חלים בשבת (מלבד חיי משפחה), אבל יש בזה כמה פרטי הלכה וכדאי להתייעץ עם הרב המלווה את המשפחה.
מיהו האונן
- אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל ואישה – כל אלו הם אוננים על קרוביהם שמתו.
- קרובים אלו, אף שאינם עוסקים ישירות בקבורת הקרוב ובצרכיו, חלים עליהם דיני אונן.
- דיני האנינות מסתיימים ברגע שהמת נקבר.
קרובים בחוץ לארץ
- קרובים שאינם מגיעים להלוויה (וכגון שנמצאים בחוץ לארץ), רבים פוסקים שיתחילו אבלות באופן מיידי, אך כיוון שיש בדבר מחלוקת כל אחד יתייעץ עם רבותיו.
מתי מתחילה האנינות
שאלה זו סבוכה ביותר, במיוחד בזמן מלחמה כשלפעמים מצבו של אדם אינו ידוע, וכלל לא ברור אם הוא בין החיים או בין המתים. את הסעיפים הבאים אני כותב בזהירות המירבית, ושוב מזכיר שחשוב להתייעץ עם רב או רבנית המלווה את המשפחה לכל אורך הדרך כדי שהטיפול הרגיש במצב הקשה יהיה במיטבו.
- מי שלא יודעים כלל מה מצבו, אם הוא בין החיים או בין המתים – לא ינהגו לא דיני אנינות ולא דיני אבלות, וימשיכו להיות בקשר עם הגורמים המצויים בשטח, עד שתתברר התמונה על כל פרטיה.
- מי שיודעים עליו בוודאות שנהרג, והאויב מחזיק בהרוג ומתמקח על החזרתו, ויש תקווה שההרוג יוחזר בזמן קרוב לחיק משפחתו האבלה – לא ינהגו לא דיני אנינות ולא דיני אבלות, וימשיכו להיות בקשר עם הגורמים המצויים בשטח, עד שתתברר התמונה על כל פרטיה.
- מי שיודעים עליו בוודאות שנהרג, אלא שהאויב לא מאפשר להגיע אל ההרוג ולא מאפשר לקבור אותו, ואף אין שום צפי ברור שיחזירו את גופתו בזמן הקרוב, המשפחה מדלגת על האנינות, עוברת ישירות לשלב האבלות, ויושבת שבעה.
- מי שקבורתו מושהית זמן מה, ככלל אפשר לומר שבשיהוי של יום או יומיים יש לנהוג בדיני אנינות. אולם, אם השיהוי הוא יותר מכך, יש להתייעץ עם הרב או הרבנית המלווה את המשפחה, וכל מקרה לגופו (וקשה לכתוב את כל הפרטים בעניין זה כיוון שהכול תלוי בסיבת השיהוי ובסיטואציה שנוצרה).
- מכל מקום, ההנחיה הכללית, לעניות דעתי, היא שכל שהצפי הוא יותר מיום או יומיים, יחכה להתחיל באנינות עד שהתמונה תתבהר ויהיה ברור לו מתי תהיה הקבורה, ואז יתחיל באנינות. ואם התחיל מתוך מחשבה שהצפי הוא יום או יומיים, ולאחר זמן מתברר שאין הדבר כן, יפסיק את האנינות, ושוב ימשיך אותה כשמתברר בודאות מתי יוכלו לקבור את המת.
ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.