הורים רבים מכירים את התסריט המוכר של אחר הצהריים של יום כיפור. אמא צמה, שכובה על הספה, שמוטה ואפוסת כוחות. הילדים סביבה רצים, מציקים, מתקוטטים, מייללים, ואמא מתחננת: "אתם לא יכולים להתחשב??? אתם לא רואים שאני צמה?? תהיו בני אדם! מה לא בסדר איתכם???"
איך ניתן להוביל מציאות אחרת?
אם אני בעמדת המוביל, המנווט, יותר קל לי מאשר כשאני נגררת ומגיבה. יותר קל למנוע קטסטרופה כשרואים אותה מתחילה, או טוב יותר מכך- כשצופים אותה מראש, מאשר כשהיא נכנסה כבר לשווונג.
קודם כל, נרכיב לרגע אחד את המשקפיים של "קח צעד לתוך עולמו של הילד".
מנקודת מבטו של הילד, ההורה החזק והכל-יכול הוא המגן שלו בעולם. הוא עמוד התווך, עליו הילד נשען לקבלת כל מחסורו הרגשי והפיזי.
המצב של מבוגר מפורק, חסר יכולת, שממלמל לילד שיקח לעצמו איזה פיתה או משהו, מפעיל אצל הילד אזעקה: הצילו! המבוגר שלי מתמוטט! מה יהיה איתי? מי יטפל בי?
בתור מבוגרים אחראיים, אנחנו מזהים שהופעלה אצל הילד הדינמיקה של החשש מפרידה, וכידוע: ילד חָרֵד – אינו מְתַפְקֵד.
כחלק מהדינמיקה, כאשר ילד חש שהמבוגר שלו רוצה "להפטר ממנו", הוא נכנס למצב של מגננה, של לחץ – מה עשיתי להם? למה הם מנסים להפטר ממני?
המבוגר שמנפנף את הילד שוב ושוב ב"יש לי כאב ראש, תלכו לחדר שלכם" מזין ומציף את החרדה הזו.
ילד שחש איום כי המבוגר שלו מתמוטט ומרחיק אותו, משתגע מזה, וכאן יבואו ההתנהגויות שתיארנו בפתיחה.
הילד הלחוץ יעשה כל מה שביכולתו כדי לגרום להורה לקום מהספה ולהיות הורה – הוא ייבב שהוא לא יודע לפתוח לבד את המקרר, הוא יריב עם אחיו, הוא יפזר צעצועים, לא משנה מה, העיקר לקבל אות חיים ויחס מההורה.
יש ילדים במקום התפרקות, בכי ודרמות ילכו לכיוון ההפוך של הסתגרות, כעס, התעלמות מבקשות.
ההורה שעומד מולו, או יותר נכון - שוכב מולו, לא מבין מה קרה לבת המקסימה שלו, שתמיד מתגייסת לעזרה. למה דווקא כשאני, ההורה, כל כך נואש לעזרה, היא מתבצרת לה בתוך ספר ספריה?
שוב נביט במצב במשקפיים של הילדה:
היא מפוחדת ולחוצה מחוסר התיפקוד של ההורה, ומההפקרות ששוררת כרגע בסלון. לכן, היא בוחרת לברוח, ולהסתתר בתוך הספר עד יעבור זעם והמצב יחזור לקדמותו.
ככל שנגביר את הייאוש בקולינו, ואת התחנונים שהיא תציל אותנו כי יש לאמא מיגרנה, היא עשויה רק להבהל יותר ולהתחמק יותר.
אז איך נפעל אחרת כדי להוביל את הילדים?
אנחנו בהחלט רוצים להביא את הילד לנקודת מבט אמפטית, שיזדהה במידת מה עם הקושי, אבל בלי לזרוק עליו את האחריות. להזהר ולשים לב מה יכולת ההכלה שלו – כי כאמור הורה מְמוֹטָט זה מאיים ומפחיד לילד.
מול מצב שיש בו תחושת איום וחשש לילד כי ההורה שלו "נעלם", צריך לזכור שני עקרונות חשובים: לצמצם ולגשר
צמצום האיום, ובמקרים שאין מנוס ממנו – לגשר עליו ולדבר על הצד השני.
- אמא, את לא מסוגלת לשחק כדורגל עכשיו? נכון. אבל אולי פאזל אפשר? או קריאת ספר? או סתם התכרבלות? או שירים ביחד? למצוא מה ירגיע את הילד. זה מצמצם את מצב האיום המלחיץ ואת התחושה שהם הופקרו לגורלם.
- אפשר לתמלל את הקושי, עם קצת בדיחות הדעת: די מוזר לראות את אמא ככה זרוקה, נכון? אמא בדרך כלל מלאת כוחות. איזה מזל שזה רק היום שאמא ככה!
- וגם לדבר על המצב שיחזור לקדמותו – לא נעים לך לראות את אמא בלי כוחות. בעז"ה מחר אמא תהיה כמו חדשה. להביט קדימה.
- להבחין ולעודד כל מאמץ קטן – אני מעריכה את המאמץ שאתה עושה כדי להיות בשקט. כשכואב לי הראש , זה ממש מקל עליי. תודה שקראת סיפור לירחמיאל ואיפשרת לי לאסוף כוחות.
- להמשיך להיות הורה מוביל ע"י הכנת רשימות ברורות מראש שמתוות דרך ומראות לילד שאנחנו עדיין בשליטה. רשימה של מה אוכלים בכל ארוחה, לו"ז משוער של היום. הם יכולים לתת לילדים תחושת יציבות למרות החולשה שלנו.
לשנה טובה של הורות מובילה ואוהבת, תיכתבו ותיחתמו.
שרה נבנצאל, מנחת הורים בגישת ההיקשרות mrsneben@gmail.com 053-6664203