בואו נדבר על שליטה. לפעמים אני מרגישה שהדבר הכי מאתגר בחיים של כולנו זה המאבק הפנימי הגדול בין הרצון להאמין בבורא עולם, או בקארמה או איך שלא תרצו לקרוא לזה, לבין ההבנה שיש לנו אחריות לדברים שקורים לנו בחיים.
פעם פגשתי חברה אתאיסטית ובאמת שאלתי אותה את השאלה ההזויה אך המתבקשת: איך את בכלל מצליחה לחיות? איך את מסוגלת לחיות עם התחושה שהכל בידיים שלך. שאם הצלחת זה רק שלך, ואם נכשלת, אוהו, גם זה לצערך הרב רק שלך?
לא הייתה לה תשובה טובה במיוחד אבל בגדול קיבלתי ממנה את התחושה שהיא מבינה שיש כוחות גדולים ממנה ושהסביבה והזמן והמקום יכולים להיות משפיעים גדולים על מה שבסופו של דבר קורה בתהליך וזה מה שמקל עליה את כובד האחריות להצלחה או אי הצלחה במשהו.
לי זה היה נשמע כמו חירטוט אחד גדול. כנסו איתי לזה רגע. אמונה היא דבר רעיוני כן. היא לא דבר שניתן בהכרח להוכיח אותו באופן מדעי ועל כן אמונה היא דבר של הרוח. משם כמובן זה אומר שיש לזה הרבה אופציות להתפזר ולקבל פרשנויות שהרבה פעמים לכל אחת יש מקום בעולם הזה של האמונה.
כשאני מדברת על להתפזר אני מתכוונת בהכרח, לכל מיני רעיונות משוגעים לקבל כר פורה של מצע ירוק וריחני שנקרא אמונה. אני מאמין, אתה לא מאמין. תבחר מה שנוח לך להאמין ואני אבחר אם מתאים לי להצטרף או לקבל את האמונה שלך. קצת הזוי לא? הרבה יותר קל לעבוד בעולם בו שיש חוקים וכללים כמו מדע שמאפשרים לנו להוכיח תופעות או הצלחות או אי הצלחות.
כשאתה בתחום או בטווי של האמונה זה קצת כמו להיות בתחום האפור של הפשעים הפליליים. לא בטוח שעשית משהו לא בסדר, אבל לא בטוח שלא עשית. יש משהו באמונה שהוא פשוט לא ממש וודאי. זאת אומרת הוא כנראה וודאי. והנה הוכחתי את טענתי.
הסיפור של שליטה אם כך הוא בהכרח מנוגד לרעיון של אמונה. שהרי אם אני שולטת על כל מה שקורה לי בחיים אין בכלל מקום להאמין שיקרה, או לא להאמין למשהו שקרה. ברגע שיש וודאות והוכחה. האמונה נדחקת הצידה ויש שליטה על האמת והכל ברור ושריר וקיים.
אממה שהחיים שלנו כמו שאתם וודאי כבר מבינים הם לא לכאן ולא לכאן, אלא איפשהו באמצע. בין היכולת לשלוט על מה שיקרה ולהוביל ולתכנן מראש. לבין ההבנה שיש דברים שאינם בשליטתנו ולפעמים הם גורם מכריע בתוצאה.
הסיפור שלי עם הרפואה הוא איפשהו באמצע הזה. מצד אחד התחלתי ללמוד הפעם מוקדם. אני מקדישה כמה שעות ביום ללמידה על מנת להגיע מוכנה ולהוציא את הציון שאני צריכה כדי לעבור ומשתדלת באופן כללי לעבוד מאוד מתוכנן.
מצד שני. יש לי ילדים , חמישה ליתר דיוק, שזה אחד הדברים הכי לא צפויים או מדעיים בעולם. ואין לי יכולת לתכנן איתם כלום ושום דבר. מצד שלישי העבודה שלי ניתנת לתימרון ואני יכולה לנוע בתוכה בצורה חכמה על מנת לאפשר לעצמי ללמוד. ומהצד הכי חשוב. יש דברים שהם באמת מכוונים מלמעלה , כך אני מאמינה ועד שלא אגיע לרגע התוצאה כנראה לא אוכל לדעת למה התכוון המשורר. יש מצב שגם אחכ לא אבין אבל ניחא.
כשילדתי את דרור השתמשתי בגז צחוק. למי שלא מכיר זה גז שמשתמשים בו גם בטיפול אצל רופא שיניים כדי לתת תחושת רוגע בגוף ואולי גם קצת חוזר שליטה, וזה מאפשר לגוף לקבל טוב יותר את הצירים, לא להתנגד ומתוך כך גם הלידה מהירה יותר (לפחות אצלי) וגם הכאבים פחות דרמטיים.
הקטע עם גז צחוק זה שצריך להסכים לאבד שליטה באישהו אופן. להיכנס לזון קצת מרוחק ולתחושת עירפול קלה. האנשים בחדר נשמעים קצת מרוחקים ואתה שומע את המחשבות של עצמך בווליום גבוה יותר מאשר את הקולות שבחוץ.
כשניסיתי את זה בלידה של נטע זה עבד גרוע בהחלט. אבל אצל נעם כבר הגעתי מוכנה לאיבוד השליטה הקליל הזה, וזה הצליח ואיפשר לי מצד אחד להתנתק מהסביבה ומצד שני להיות סופר מרוכזת בתחושות שלי ובמה שהגוף שלי צריך ממני.
מיותר לציין שגם אצל בארי ודרור השתמשתי בגז צחוק והלידות נעשו קלות יותר ויותר למרות תחושת איבוד השליטה ואולי דווקא בזכותה. כי איבוד השליטה איפשר לי להיות מרוכזת ברגע החשוב באמת. וגם קצת בעצמי.
תראו, אין לי דרך נעימה יותר לבשר לכם את זה. אמונה ושליטה הם כנראה זאב וכבש שגרים יחד. בצורה קצת הזויה הם משלימים האחד את השני. אחד צימחוני השני אוכל בשר. ואיכשהו אי אפשר בלי אף אחד מהם. אני רק מתנחמת בעובדה שיש עוד כמוני בעולם, שיש להם חלומות גדולים מדי מכדי שתחום השליטה יספיק להם, ושגם הם מתאמצים עד מאוד, או עד לגבול בו חייבים לאפשר איזה מרווח פעולה, לאמונה.