טור אישי דור הניכור | בחודש אלול התשובה היא בפרטים הקטנים

"תנהגי, שימי לב, תראי אנשים בדרך, הולכי רגל, תראי תמרורים".
מילותיו של המורה לנהיגה הדהדו לי בראש בעת הליכה בבוקר נדיר ושמשי. עולם יפה, שמש, נוף, אוויר. אבל האנשים לא רואים זה את זה. אין חיוך, אין שלום. כך בהליכה, כך בגן משחקים על ספסל, ניכור. דור הניכור. מתי אנחנו נחמדים? רק לחברים שלנו? רק למי שבקבוצה שלנו? רק לשכנים?
מה נפסיד אם נתרגל להקדים שלום לעובר אורח, לחייך. רק לחייך! האם המאמץ כה קשה?

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאא' באלול-מה זה אומר להיות אשת אברך?

  28/08/22 15:49

מסופר בגמרא שרבי ברוקא הלך בשוק, ושאל את אליהו הנביא מי הוא בן העולם הבא מבין עוברי השוק. היינו חושבים שבן העולם הבא הוא מישהו שעשה משהו גדול. אבל גדול באמת. מצווה גדולה שאין לה שיעור. היינו חושבים שרב גדול הוא בטח בן העולם הבא. ראש מועצה דתית, מנכ"ל של ארגון צדקה שתורם אלפי שקלים לחולי סרטן. אלה שעסוקים בדברים ברומו של עולם הם בני העולם הבא.

חזרה בתשובה לא חייבת להתבטא במעשה ענק 

אבל תשובת אליהו הנביא היא אחרת: יש פה שני אנשים בדחנים, אנשים פשוטים, שאין להם זקן ארוך ופאות, גם לא כיפה ענקית. הם לא תרמו מיליוני שקלים לצדקה, ולא נסעו במשלחת מיוחדת לאפריקה להאכיל ולחסן רעבים. כל שעשו היה לספר בדיחות ולשמח אנשים. כשהיו רואים יהודי עצוב היו מספרים לו בדיחות ומשמחים אותו. הם בני עולם הבא.

אנחנו, לפעמים שוכחים שאנחנו בעולם השקר, חושבים שלחזור בתשובה חייב להתבטא במעשה ענק. בא הספור הזה ואומר לנו- לא. כמה יקר בעיני ה' יתברך שגרמת למישהו לחייך. שחייכת למישהו. שראית את מי שמולך ולא התעלמת והסתכלת בפלאפון והעמדת פנים שהוא לא שם.

מאחורי מסכת הקורונה (שעכשיו קיימת רק בבתי החולים) מסתתרים אלפי חיוכים שיכלו להאיר לבבות. שננטשו אי שם עם פרוץ טכנולוגיית הסמארטפונים והפייסבוק. שומרים את חיוכים רק לתמונות הסלפי, ולא למקום שבו הם באמת נזקקים- השכן שעובר ברחוב ממולי. הגיע הזמן להוציא את החיוכים מהפייסבוק ובמקום לחייך לאלף חברים, לחייך לאחד שעובר מולך. אחד מאלף, אבל החיוך הספציפי הזה שווה פי מיליון.