השבוע יחול עשרה בטבת, יום בו אנחנו נוהגים לנהוג חלק ממנהגי אבלות. לוח השנה היהודי, מזמן לנו התבוננות על משמעות הזיכרון בחיי היומיום שלנו ועל משמעות היותנו חלק מדבר גדול, חלק מתוך הקשר רחב יותר.
כהורים לילדים (קטנים וגדולים) נכון יהיה לשזור את הערכים בהם אנחנו מאמינים ולפיהם אנחנו בוחרים לחיות את חיינו בתוך היומיום שלנו, בתוך החיים עצמם. להביא את האמונות הגדולות אל תוך חיי המעשה הכי יומיומיים ופשוטים. ככל שנצליח לשזור את אותם ערכים בצורה טבעית ופשוטה בחיי היומיום שלנו, כך נגדל ילדים שבעצמם חיים את אותם דברים גדולים, וההפנמה של אותם ערכים תהיה ברורה מאליה.
כדי לחיות בפועל ערכים ואמונות חשוב שנשאל את עצמנו, אנחנו ההורים, איפה אותם ערכים ואמונות פוגשים אותנו ביומיום? איך אותם ערכים משפיעים על תפיסת העולם שלנו ועל הדרך בה אנחנו חיים? האם יש לכך השפעה על סדר היום שלי? האם לולא אותם ערכים ואמונות היומיום שלי היה נראה אחרת?
כשנאסוף לעצמנו את התשובות לכל אותן שאלות, יהיה לנו קל יותר לתרגם את אותן רעיונות מופשטים לביטוי מעשי בחיים היומיומיים של המשפחה. עשרה בטבת הוא יום בו אנחנו מציינים את תחילת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים.
המצור הוא בעצם סגירה, צמצום ושאיפה להדק את החגורה סביב עם ישראל כדי להקשות על חייהם. כיום אנחנו חיים בעידן של שפע, הכל זמין, מכל דבר ניתן למצוא והרבה. הצמצום פחות נוכח בחיינו ובכל זאת, לכל משפחה ישנן תקופות בהן יש פחות שפע, יש תחושת צמצום והידוק החגורה וזה יכול להיות מסיבות שונות – כלכליות, משפחתיות כאלה או אחרות.
עשרה בטבת הוא הזדמנות לשתף את הילדים, הקטנים והגדולים, באפשרות שלא תמיד קיים השפע, באפשרות שלעיתים אדם צריך לעצור ולכלכל את צעדיו בצורה מחושבת יותר. בכלל, מותר שהילדים שלנו יחוו חוסר, החוסר מוליד הרבה דברים טובים, הוא מוליד יצירתיות, הסתפקות במועט, שמחה במה שיש ועוד.
לעניין הזיכרון והיותנו חלק מהקשר רחב יותר מכאן ועכשיו, כשאדם חי בתודעה שהוא יחידה משמעותית מקבוצה גדולה, ההתכווננות הפנימית שלו היא שונה לחלוטין מאשר מצב בו הוא חי בתודעה שהוא ואין בלתו, שאין עוד שום דבר מלבדו.
התודעה הרחבה יותר, ההמשכית, יש בה כדי להכניס ענווה, יש בה כדי להביא את האדם למצות את הכוחות שבו אך יחד עם זאת להבין שהדברים לא מתנקזים רק אליו, יהיו לפניו ויבואו גם אחריו ולכל אחד יש משמעות בהקשר הרחב.
גם את התודעה הזו חשוב לחיות ביומיום המשפחתי שלנו. כשהילד מבין שהוא אחד מתוך משפחה, שהוא מיוחד אך אינו יחיד ואנחנו נגדל אותו מתוך הגדלת המיוחדות והשונות שבו, כשזה לא בא על חשבון אף אחד אחר אלא כהוספה והשלמה, הילד שלנו יזכה להבנת מקומו מתוך ראיה בריאה ומאוזנת. ראיה שלוקחת בחשבון את הכלל ואת הפרט יחד, את הגדול והטן, את הקרוב והרחוק. ראיה המשכית.
יש לנו הזדמנות לחיות חיים מלאי משמעות ואת המשמעות לקרב אל הילד שלנו, עשרה בטבת הוא אחד הימים המוצלחים לעניין הזה.
אורה פולק
מומחית להורות I טיפול רגשי בגיל הרך