מגפת הקורונה נתנה אותותיה גם על המצב הרגשי של היחיד. מחקרים שנעשו בארה"ב מצביעים על עלייה בשיעור המדווחים על תסמיני דיכאון ומצוקה. גם בישראל הנתונים מצביעים כי חלה עלייה גדולה מאוד בתסמינים אלו, בשל מצוקה כלכלית, ירידה בשיעור התעסוקה, תחושת חוסר וודאות, חוסר שליטה על החיים, בידוד חברתי ומשפחתי שהביאו עימם תחושת בדידות וירידה בתמיכה עד כי יש עלייה משמעותית בשיעור האנשים הנמצאים ברמת סיכון ואובדנות.
מאיסוף נתונים בעבר, דווקא בעתות מלחמה, או משבר בטווח הקצר יש ירידה בהיקף הדיווחים על מצוקה רגשית, מאחר שעסוקים באיום מבחוץ ופחות במצוקה הפנימית, איתה עולה תחושת השייכות ושותפות גורל ויורדת תחושת הבדידות. אולם לא כך המצב בתקופת הקורונה. המסרים המפחידים וההנחיות המשתנות ללא הרף, מדגישות כי אנו נמצאים במצב חירום וכי היחיד איבד שליטה על חייו, שמעלה את תחושת המצוקה והבלבול ועולה תחושת בדידות קשה, שאינה יכולה להמתין לסוף המשבר, במיוחד אצל אנשים שנמצאם ברמות גבוהות של חרדה. הריחוק החברתי, אומנם הגן על היחיד מהידבקות בקורונה, אך העלה את המצוקה והבדידות, שמהווים גורם סיכון לאובדנות.
קיימים שני גורמים מרכזיים התורמים לסיכון לאובדנות: תחושת חוסר שייכות, בו היחיד מרגיש כי הוא מנותק מהסביבה ומהווה נטל על הסביבה. וחוסר נגישות של הסביבה לסייע ולתת מענה לצרכים אל, יוצרים מצב של "בדידות הורגת", שיש לתת עליה את הדעת.
מהי אובדנות
אובדנות מתייחסת לספקטרום רחב של התנהגויות המבטאות מחשבות, מחוות, ניסיונות ומעשים הקשורים להתאבדות. בצד הפחות חמור נמצאת חשיבה אובדנית ואיום, בצידו החמור יותר נמצא ניסיון אובדני, תוכנית התאבדות. לא כל מי שסובל מדיכאון או מהפרעה נפשית יחווה מחשבות אובדניות, גם לא כל מי שיש לו מחשבות אובדניות בהכרח ינסה להתאבד, אך אין להקל ראש ולבטל מחשבות אלו. כמו כן יש מחלות נפש או הפרעות אישיות שההתנהגות האובדנית מהווה סימן לכך. המשותף לכל האנשים הנמצאים בסיכון אובדני, שהם לא מאמינים כי יש מוצא למצבם. הם מתקשים לשאת את החוויה של הכאב הנפשי, הייאוש וחוסר התקווה
יש שהמחשבות וההתנהגות האובדנית הן קריאת עזרה להשיג דברים שהיחיד שלא מאמין שיוכל להשיגם בדרך אחרת, לכן משתמש בהתנהגות אובדנית, כמו נטילת תרופות בכמות שלא תסכן את חייו. יש מקרים שרמת האובדנות היא בסיכון גבוה, בה האדם מכין תוכנית פעולה. יש מקרים של פגיעה עצמית שאין מאחוריה כוונת מוות. אך כל ניסיון או מחשבה של הבעת רצון אובדני יש להתייחס בכובד ראש ולא להשאירה ללא מענה, אלא יש לפנות לפסיכיאטר לאבחון סיכון האובדנות ולקביעת הטיפול המתאים לליווי אדם הנמצא במצוקה
אין דרך לנבא מתי אדם ינסה להתאבד. יתכן שההחלטה להתאבד תושפע מדחף רגעי, או אירועים חיצוניים שלא ניתן לצפותם. לכן יש להתייחס בכובד ראש לכל אחד מהסימנים.
למה לשם לב:
מסרים מילוליים ישירים- אדם המצהיר מפורשות כי אינו יכול להמשיך בחיים אלו. מתכנן את מותו .
רמזים התנהגותיים- ירידה בתפקוד , ירידה במצב הרוח, קשיים בשינה, פנייה להתמכרויות, הסתגרות, חוסר עניין, מסירת חפצים שאהב. תשלום חובות, שינויים באורח חיים, ניסיונות התאבדות קודמים, חוסר תוכניות לעתיד, אינו נהנה מדברים שאהב לעשות ותפקודו ירוד.
רמזים נסיבתיים- אובדן מערכת יחסים משמעותית, מוות של אדם קרוב, שינוי משמעותי בחיים, כמו גירושין, איבוד עבודה, מחלה.
רמזים פיזיים- הזנחה בהופעה חיצונית וחוסר עניין בחפצים ורכוש אישי.
סימנים רגשיים- שינויים במצב הרוח, עייפות, חרדה, דיכאון, אובדן הנאה וחיות, חוסר ריכוז. חוסר יכולת להעריך את מה שיש, אלא מסתכל על מה שאין.
מה עושים
יחיד שרואה משהו בסיכון אובדני, צריך בראש ובראשונה לפנות לאיש האובדני ולשאלו לגבי מחשבות אובדניות. בניגוד לדעה המקובלת, דיבור על אובדנות מהווה עבורו הזדמנות לבטא את רגשותיו ויכול לספק לו תחושת הקלה ולא מעורר מחשבות אובדניות. אדם שנמצא במצב אובדני חייב סביבו אנשים שיסייעו לו, לכן יש לגייס משפחה לחברים שיעזרו ללוות את האדם הנמצא במשבר, כי יתקשה מאוד להתמודד לבדו . יש להקשיב ולגלות אמפטיה לאדם האובדני, לתת לו תקווה, כי לכל בעיה ניתן למצוא פתרון, ולשכנע אותו לפנות לגורמי טיפול מקצועיים ולא להבטיח לו לשמור בסוד על כך. לא לפחד לשאול אותו ישירות על תחושותיו, כוונותיו והאם הוא מחזיק ברשותו אמצעים קטלניים כמו מלאי תרופות או אקדח. אל להשאיר אותו וללוות אותו לגורמים אבחוניים וטיפוליים. הפנייה לעזרה מקצועית (פסיכיאטר, בית חולים) היא הכרחית במצבים אלו לא ניתן להמירם בניסיונות תמיכה רגשית של חברים ובני משפחה.
במקרה שבעל הנטיות האובדניות מסרב לקבל עזרה, או לשתף פעולה, אין להניח לו, אלא יש לפנות לגורמים מקצועיים שיטפלו בו ויחליטו על דרך הטיפול.
אם מתגלה סכנה מוחשית להתאבדות, בו הוא מספר לכם על תוכנית או אמצעי להתאבדות, אל תהססו ואל תיקחו סיכונים, אלא לוו את האדם לחדר מיון או למשטרה והרחיקו ממנו כל אביזר שיכול לסייע לו לבצע את זממו וכן אל תשאירו אותו לבד.
אם הגורמים הטיפוליים החליטו כי הוא יטופל בביתו, עליכם ללוות אותו ולדאוג לו כמו ילד קטן, שייטול את התרופות בזמן, ויפעל פי הוראות הגורמים בטיפוליים. כמו כן יש לשם לב לכל שינוי במצבו ולדווח לגורמים הטיפוליים. עליכם לשמור אתו על קשר רציף, לכן כדאי שתגייסו מספר אנשים קרובים שישתתפו גם הם בלווי האדם האובדני בתקופת משבר זו. בתקופה זו עליכם לגלות רגישות גדולה ואמפטיה רבה אליו. אולם אל תיקחו אחריות על שיפור מצבו- זוהי האחריות שלו.
בסוף, אל תשכחו את עצמכם, קשה לראות אדם קרוב במצב אובדני, לכן גם אתם זקוקים ללווי וסיוע, לשם כך מצאו אדם קרוב שאתם בוטחים בו ודברו אתו על רגשותיכם ובקשו ממנו תמיכה.
רונית כהן זמורה, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית