חג סוכות הוא חג שיש בו את ההכנות הרבות לארוחת החג החגיגית אולם, יש בו גם פסטיבל שלם של יציאה לטיולים בטבע. תקופה בשנה בה ניתן לטייל במדבר הישראלי הלוהט, ימי חופש רבים המייצרים הזדמנות לחוויה משפחתית משותפת. מהחוויות האלה שנכנסות לתרמיל החיים של ילדינו.
אחת ממצוות החג הינה "אושפיזין", הנוהג לארח בסוכה כל אדם, כל מי שחפץ ובפרט החלש בחברה. גם ארבעת המינים אשר מוכנסים לסוכה, מסמלים כל אחד מהם פלג בעם, מתאחדים ומוכנסים ביחד לסוכה. הסוכה מהווה הזדמנות לגישור על פערים של מעמדות, של תפיסות, יצירת קרבה ואחדות. היכן מתקיימת האחדות הזאת? מחוץ לבית, מחוץ ל"מבצר" הבטוח והמוכר, במבנה ארעי ותחת כיפת השמיים. אולי, במקום בו אנו חשים פחות בטוחים, פחות בשליטה.
אני מקשיבה לציווי הזה, אשר בימי קורונה אינו מתאפשר. המסורת והמצווה הזאת פוגשים תקופה בה דווקא אנו נדרשים להפך הגמור – להיסגר בדלת אמותינו, להימנע ממפגש, לשמור על ריחוק מהמשפחות ובוודאי ובוודאי שלא להזמין לביתנו, או לסוכתנו, אנשים זרים. הייחוד במסורת ובמנהגים היהודיים הינו בכך שעל פני שנים, דורות ויבשות, קיימו אנשים את אותם המנהגים. מלבד משטרים אשר אסרו על היהודים לקיים את תורתם, לא היה מצב אשר מנע מלקיים מצווה זו, כמו בימים אלו.
הרעיון של קבלת אורחים לסוכה, לביתנו, נשמע טוב, מלא ערכים גדולים, בי מעורר תהייה. עד כמה נשמרים הגבולות של הבית ושל המשפחה שלי כאשר אני מכניסה לביתי אורחים? עד כמה הם יכולים לקחת חלק פיזי ורגשי במה שקורה בביתי?
אחת החוויות אשר זכורות לי מהתקופה בה התמודדנו עם מחלתו של בני, הייתה פריצת הגבולות של הבית ושל המשפחה. כל מי שרצה לעזור, כל מי שחשב לעזור, נכנס לביתנו ולמרחב של המשפחה. כולם באו עם המון כוונות טובות אולם, גבולות הבית שלי וגבולות המשפחה שלי נפרצו. כאשר אנשים נכנסו פנימה, הם גם היו עסוקים בעצמם – בצורך שלהם להרגיש משמעותיים, לקבל הערכה, להיות נוכחים. הגבולות הבטוחים, השומרים והמבהירים של המשפחה שלי נפרצו והתערערו עם כניסתם של אנשים רבים. אנשים שהביאו אוכל, סדרו, עשו, הגיבו לילדי והכל על פי תפיסת עולמם, בביתי שלי ולא בהכרח בהלימה לתפיסתי.
אני חוזרת לסוכה שלנו, לאותם אורחים שמוזמנים, ללא חוזה כתוב שמבהיר מה אפשר שיהיה ומה אי אפשר. חוזה שמסביר מה נחוץ לכל אחד, לאורח ולמתארח? מה המארח יכול לאפשר, מה נכון לו ומה נחוץ למתארח כאשר הוא נכנס לביתי? הדבר מתייחס לשלל ההיבטים, הן הפיזיים – במה אפשר לגעת, לאן אפשר להיכנס, מה אפשר לעשות במרחב אליו נכנס. וגם היבטים רגשיים– מה מתאים שיאמר, אילו תכנים יכולים לעלות, אילו אמירות אפשר שתאמרנה.
הרי הבית, כן, גם הסוכה שלי שבניתי בחצר ביתי, הוא המקום הכי מוגן שלי ושל ילדי. גם כאשר אני פותחת אותו לארח בו, אני רוצה שיישאר מוגן ובטוח לאלו שחיים בתוכו.
אז מה עושים? מדברים, לא משאירים לאיזשהו הגיון כללי שיבהיר לאנשים מה אפשר שיהיה בביתי ומה לא. אומרים מראש מה מתאים לי, מה נחוץ לי וכך שומרים על עצמנו מטלטלות. אנחנו מצפים, לנו ברור שכך נוהגים ולא אחרת, אולם לצד האחר זה לא ברור, הוא בא מהגיון אחר שאינו מתיישב עם ההיגיון שלנו.
הבית שלי פתוח לאורחים באופן שנכון לי, שמתאים לי ולתפיסות העולם שלי.
הכותבת: יהודית אוליבר, מדריכת הורים מטעם מכון אדלר