סגור

הדבר הכי חשוב שנשאיר אחרינו - הם הילדים שלנו | לזכרה של מירית הררי

עקבתי השנה אחרי מירית הררי ז"ל, וגיליתי אישה גדולה מהחיים. כשנשאלה בראיון מה היא מאחלת לעצמה לשנה החדשה, היא ביקשה רק 'עוד שנה'. לצער כולנו, היא לא זכתה לה. אבל את המסר שאני בוחרת ללמוד ממנה, אני משתפת איתכם

שרון רחל פלג
ג בתשרי התשפא
,
21 בספטמבר, 2020 11:47

צילום: shutterstock

עקבתי השנה אחרי מירית הררי (אשתו של דידי, למי שלא הספיק להכיר אותה בפני עצמה). גיליתי אישה גדולה מהחיים. השראה. כשראיתי שזכתה באשת השנה של 'לאישה' מיהרתי לקרוא את הכתבה. השאלה האחרונה מתייחסת להסתכלות שלה על החיים כשהמוות כבר בדלת. מירית אומרת שכל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים. מקומות שהיינו בהם או לא היינו, לא עוברים בפריים (frame) של החיים. הדבר היחיד שעובר הוא רק מה אנחנו משאירים פה וממה אנחנו נפרדים. הילדים.

זכינו לחיות בתקופת קורונה. לא מלחמה מאיימת על חיינו, לא רעב ללחם עומד לפתחנו, רק מציאות שדורשת מאיתנו להתרחק מהסביבה, מהחברים, להיות משפחה, להיות הורים בבית. זה לא קל – אחרי שבוע בידוד משפחתי, 7 נפשות בלי עין הרע, בקצת יותר מ- 70 מטרים, אני מודה שזה לא קל. אבל הדברים של הררי באמת נותנים פרספקטיבה. בסופו של דבר אנחנו מבודדים עם היקר לנו מכל. הקורונה זיקקה את החיים שלנו עד כדי כך. בלי איזה סיפור טרגי ברקע שהביא את כולנו יחד, אלא ככה סתם, באמצע החיים.

אז זה קודם כל – כשנקודת המבט שלנו היא כזאת, כשאנחנו לא מרגישים שקיבלנו עונש אלא זכינו בפרס, כל האנרגיות משתנות. אם הזמן הזה הוא חיובי עבורנו הילדים קולטים את זה. הם מרגישים את היותם רצויים ולא את הרצון שלנו לחזור כבר לשגרה ולזמן החופשי מהם. ובכל זאת...איך להתמודד טוב יותר עם האינטנסיביות הזאת? איך יתמודדו הילדים עם הקושי? ומה עם חוסר הוודאות לגבי ההמשך?

הזמן החופשי בבית אולי נראה לנו קשה מאוד לילדים, אבל האמת היא שילדים הם אלופים בהסתגלות למצבים חדשים, ויש להם יכולות להמציא משחקים משום דבר ולהתגלגל מדבר אחד לשני בצורה אסוציאטיבית מופלאה ואם אין הורה שפנוי ל'תלונות הציבור', בדרך כלל היצירתיות מתחילה לעבוד.
ומה אם בכל זאת הילדים משגעים אותנו בלי הפסקה?   

הציפייה שלנו מהילדים נוטה להגשים את עצמה ולכן כשאנחנו מצפים מילדנו לא לשתף פעולה, לא לתת לנו שקט לעבודה וכד', רוב הסיכויים שכך יהיה. ולהפך – כשאנחנו סומכים על הילדים שלנו ומאמינים ביכולת שלהם להסתדר, להעסיק את עצמם או לשחק ביחד עם אחים שלהם, רוב הסיכויים שכך יהיה. אבל אי אפשר לבלף בעניין הזה. הציפיות צריכות להיות מגובות. אם ברור לנו בשכל שניתן לצפות מהילד כך וכך אבל בתוך תוכנו אנחנו לא באמת מאמינים שכך הוא ינהג, אז סביר להניח שהוא ישתף פעולה עם חוסר האמונה שלנו בו.

ומה לגבי הציפייה שלנו מעצמנו? מה לגבי הזמן שלנו? כמה צריך להקדיש לילדים? אין נכון או לא נכון. כל הורה מחליט מה נכון לו. אישית אני יכולה להעיד על עצמי שעל מנת להיות סבלנית יותר עם הילדים אני צריכה זמן לעצמי, זמן שאני עושה בו משהו משמעותי. זמן יצירה פרטי שלי, תמיד נותן לי כוח. ואם יש בנו קצת כוח ונצליח להיות איתם באמת, להקשיב, לשים לב, נראה את הטוב שלהם יוצא החוצה ומעבר לנחת הגדולה, נצא נשכרים כי בילדים שלנו טמונה כל כך הרבה למידה שלנו על עצמנו. 

כשנשאלה מירית הררי מה היא מאחלת לעצמה לשנה החדשה, היא ביקשה רק 'עוד שנה'. לצער כולנו, היא לא זכתה לה. לא ברור עוד כמה זמן תימשך תקופת הקורונה, ייתכן והיא תלווה אותנו גם השנה. אבל בכל מקרה, במקום לשאול מה תביא איתה השנה החדשה, טוב נעשה אם נשאל, מה נביא איתנו אנחנו.

 

יהי זכרה ברוך.

 

 

הכותבת: שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.

לטורים קודמים

 

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב שטיננזלץ מובא למנוחות צילום: Yonatan Sindel/Flash90

ברוך דיין האמת: הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ הלך לעולמו

קרא עוד