סגור

ימי הקורונה מתסכלים - אבל דווקא בתחום החינוך יש נקודות אור

יש הרבה סיבות להצטער בימי הקורונה. המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי, קשיי הבידוד והבריאות, ויש גם קשיים חינוכיים, שגם הם לגיטימיים כמובן, אבל אותם אפשר להאיר באור אחר שיעזור גם להתמודדות עימם

מיכל כרמי
כו באלול התשפ
,
15 בספטמבר, 2020 7:11

צילום: shutterstock

יש הרבה סיבות להתבאס בקורונה. המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי, קשיי הבידוד והבריאות ועוד.. לצערי, לא אשת בשורה אני ולא מצאתי מישהו אחר שייתן תחזית אופטימית ואמינה. אבל, מכמנחת הורים, אני נחשפת לאמירות מבאסות לגבי הילדים שלנו ועל זה אני רוצה למחות. אני מפרידה ומבקשת גם מכם להפריד בין קשיים טכניים לגיטימיים לקשיים חינוכיים, שגם הם לגיטימיים כמובן, אבל אותם אפשר להאיר באור אחר שיעזור גם להתמודדות עימם. 

"איך עכשיו , בנוסף לכל, אתמודד עם הלמידה מרחוק " שאלה אותי אמא לילד בכיתה ה'". לא הבנתי. שאלתי אותה:" אין לכם מחשבים, אינטרנט? האם הקושי הוא טכני?", היא הסתכלה עליי בתימהון:" מה פתאום? דווקא יש לנו. הבעיה שהילד לא אחראי, לא מתפקד, לא יכין שיעורים, מרחף ולא יודע להסתדר עם המסך והתוכנות. אני אצטרך להזכיר לו, להסביר לו, לעקוב ולוודא שהוא עושה הכל". הבנתי את התסכול שלה. זה קשה כשאתה מאמין שהילד לא יכול ואז בנוסף למטלות שלך - אתה צריך לעשות גם את שלו. אני שומעת את זה מכל כיוון ועצוב לי. למה? כי יש כל כך הרבה סיבות והזדמנויות אחרות להתבאס אבל דווקא בחינוך? זה לא המקום. 

הקורונה עטפה כל כך את כל תחומי החיים שאנחנו התבלבלנו. נכון, קשה!! אבל בהסטוריה היו תקופות קשות יותר: אנשים התמודדו עם מגפות מטורפות, משטרים אכזריים, אי וודאות לחיים ולמוות מידיים בחרב ולפי קפריזות של אנשים אלימים בחסות משטרים הזויים, שואה, הסתתרות במחבוא, אנוסים ועוד. בכל התקופות הללו היה קשה.

ובתקופות הכי קשות ילדים שרדו. ולא רק שהם שרדו, אלא הם מצאו דרך להתמודד ופיתחו מיומנויות שהיו נצרכות לתקופה. ילדים דאגו לאחיהם, מצאו איך למלא את הזמן שלהם בצורות מקוריות ומפעימות. יש עדויות לילדים ששיננו מתמטיקה במסתור, שרו כדי לחזק זהות בדויה, שמרו על ילדי אחרים בדממה כדי להקל על ההורים, המציאו משחקים שלא הצריכו כמעט שום דבר, למדו להסתדר עם שותפים, לטפל בחולים ועוד. 

נכון, אני לא מאחלת לאף אחד שיגיע למצב בו יצטרך לפתח מיומנויות הישרדות. אבל היי, הסתכלו סביב - זה לא המצב אצל רובינו. ילדינו אמנם חווים קשיים. אבל יש להם בית, מיטה, אוכל, משפחה. הם יכולים להשתמש ביכולת להתגמש ולשתף פעולה כדי למצוא דרך להעסיק את עצמם בצורה חיובית ( ולא רק מסך), הם יכולים לעזור בבית (לשטוף את הכלי של עצמם, לשמור על האחות הקטנה, או סתם לא לחרפן את כולם), הם יכולים להסתדר עם מטלות בית ספר המותאמות לגילם ועם למידה מתוקשבת - מזכירה לכם שהם " דור המסכים" וכשהם רוצים הם אלופים בזה- אז גם בלמידה הם יכולים להיות אלופים.

בגלל הקשיים האוניברסליים, האובייקטיביים אנחנו בטעות מתבלבלים ומקטינים  את הילד שלנו. המטרה שלנו כביכול טובה:  להגן עליו - זה אינסטינקט בסיסי של הישרדות. אבל התוצאה? אנחנו מקטינים אותם ולא מאפשרים להם לצמוח, להתפתח ולהתחזק גם מהמצב הקיים המבאס. וכן, הוא מבאס. אבל גם בתוכו, הם יכולים למצוא יכולות לשמוח, לראות את הטוב, לחזק קשרים חברתיים ויש להם את היכולת והאמצעים, הם רק צריכים שנאמין ונאפשר להם לפתח את המיומנויות האלו. 

הבת הקטנה שלי (בת 5) הפתיעה אותי היום כשהיא זכרה לבקש מהגננת להשאיר את הקסדה שלה על האופניים. למה היא עשתה זאת? כי היא רוצה בסוף היום לרכב על האופניים הביתה, והיא למדה מניסיון שכשהיא משאירה אותה בגן - היא מתבאסת כשהקסדה ננעלת בתוך הגן והיא לא יכולה לרכב. 

הבן והבת שלי היו בבידוד 14 יום (היא בת 18 והוא בן 15) היה להם קשה אבל הם ניצלו את הזמן בחדר לספורט, ללמידה, לקריאה, למסך, שמרו על קשר עם חברים דרך הפלאפון. הם גם שטפו את הכלים שלהם, כיבסו ביד וניקו את החדר שלהם, וכך גם עזרו לנו. גם לכל שאר בני המשפחה היה קשה כי אזורים שלמים בבית היו מנוטרלים אבל ראינו בזה הזדמנות לשותפות, להתמודדות עם קושי ולהבנה שאנחנו יכולים! ילדים בכל גיל רוצים להגיע למטרות חיוביות, להתקדם, ללמוד מכל דבר, שיהיה להם ולסביבה שלהם טוב- הם רוצים! הם יכולים! 

 

אז מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?

להבין שאמנם המצב קשה אבל הילדים נמצאים בתוכו, זו המציאות שלהם ואיתה הם יכולים לעשות את המקסימום שלהם ולהיות נפלאים בתוכה. 

למצוא סיטואציה אחרת שבה אנחנו רואים בוודאות את התכונות שאנחנו חושבים שחסרות להם בלמידה. "הוא אחראי במכולת", "היא אחראית כשהיא שומרת על האחים" ועוד... ולהבין שאם יש בהם אחריות בסיטואציה אחת - יש בהם אחריות בכל השאר - זו אותה יכולת. 

להבין שהמערכת החינוכית מותאמת לגיל ומכל התלמידים מבקשים את אותו דבר - כל ילד שיש לו זיכרון מסוים, יכולת למידה מינימלית והבנה דומה לילדים בגילו - יכול (ורוצה) להסתדר ולהצליח במשימות. 

לראות את המצב כהזדמנות, כזמן ללמידה אחרת (ללמידה על עצמו כתלמיד, כאדם, כחבר, כבן משפחה) ולאפשר התנסות וטעויות, שגם מהן צומחים. 

להיות שם כהורה: כמכוון, כתומך, כמייעץ, כמשתף אך לא במקום הילד. לא לקחת את האחריות שלו על זיכרון , אושר ומטלות - על כל אלו הילד מחליט בעצמו וילמד מהחלטותיו. 

שיהיה לכולנו הצלחה, בריאות, שמחה וצמיחה. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי וזה צו השעה: שנזכה לתת לילדינו את ההזדמנות ללמוד ולגדול. 

שנה טובה 

 

 

 

לטורים קודמים

 

מיכל כרמי - אשת חינוך. מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים, כותבת טורי חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה-מיכל מיכל כרמי", מורה בתיכון ואמא לשבעה.

 

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תפילה בימי הקורונה. נישאר בחוץ צילום: דוד כהן, פלאש 90

תשעה באב: פרופ' גמזו מתנגד להגדלת מספר המתפללים בבתי הכנסת

קרא עוד